בלילה בין השלושה לארבעה בדצמבר 1942 התקרבו שתי משאיות לגבול בין נורבגיה לשבדיה. זה היה נר ראשון של חנוכה תש"ג. למראית עין, נטענו שתי המשאיות בתפוחי אדמה. בפועל, תחת יריעות הברזנט ישבו ארבעים איש ואישה וכן ילדים. סמוך לגבול המשאיות עצרו. הנוסעים והנוסעות ירדו ועשו את יתרת הדרך ברגל.
הנרייטה סמואל בעדותה במשפט אייכמן, 1961
הקור היה עז ביותר, חורף בצפון אירופה. בין החוצים את הגבול היו הנרייטה סמואל, הרבנית של קהילת יהודי נורבגיה, ושלושת ילדיה, הגדול היה אז בן עשר.
היה זה חלק ממבצע מילוט של יהודים ויהודיות מנורבגיה בידי המחתרת האנטי-נאצית שם, שבזכותה ניצלו כ-850 יהודים. הקבוצה, ובה סמואל ושלושת הילדים, אלחנן, עמוס ואסתר, הגיעו בריאים ושלמים לשבדיה, שם נמצאו עד סוף מלחמת העולם השנייה.
כעשרים שנה אחר כך, העידה סמואל להעיד במשפט אייכמן בירושלים. היא זומנה לבית המשפט כדי לספר על קורות היהודים בנורבגיה בתקופת השואה, מתוקף היותה אלמנתו של הרב יוליוס (יצחק) סמואל, שהיה הרב הראשי של נורבגיה. בסתיו 1942 הוא גורש מזרחה וב-16 בדצמבר 1942 נרצח באושוויץ.
היא נולדה בברלין ב-1907 וגדלה שם, זה היה בית דתי עם זיקה לציונות והיא הייתה חברה בתנועת "עזרא", תנועת נוער דתי לאומי. היא נישאה ליוליוס סמואל שהוסמך כרב, הוא היה מבוגר ממנה בחמש שנים. בשנת 1930 הוא נקרא לתפקיד באוסלו והם עברו לגור בעיר.
לימים סיפרו ילדיה כיצד מקומה הפורמלי, בתור אשת הרב, חיזק ופיתח בקירבה את המחויבות למען הקהילה ולמען הכלל. הם נזכרו בחיוך כיצד נשות הקהילה היהודית הזדעזעו לשמוע שאשת הרב הצעירה לא יודעת לאפות חלות. בבית משפחתה של סמואל נהגו לקנות את החלות לקראת שבת, אמא שלה הייתה אשת עסקים ולא היה לה זמן לאפות.
בפרוץ המלחמה חיו בנורבגיה כ-1,700 יהודים, רובם בעיר אוסלו. עד אז, סיפרה סמואל, "היהודים בנורבגיה חיו חיים חופשיים באין מפריע. הם הרגישו את עצמם בבית ותנאיהם הכלכליים היו טובים, ולא הייתה אנטישמיות". כאשר הגרמנים נכנסו לנורבגיה באפריל 1940, "היהודים חיו בתחילת תקופת הכיבוש הגרמני, 1942-1940, באשלייה כי בנורבגיה אין התחיקה האנטישמית של הגרמנים ניתנת לביצוע. […] בתחילת 1942 היה עליהם להחתים את תעודות הזהות בחותמת 'יהודי'".
באוגוסט 1942 נקרא הרב סמואל להתייצב אצל הגסטאפו בפעם הראשונה. הוא שוחרר ומדי פעם נדרש להתייצב שוב, כחמש או שש פעמים. פעם אחת, ציינה, "בעלי בא הביתה ומסר כי נרמז לו שייעלם". אחד מאנשי הגסטאפו רמז לו שכך יוכל להציל את עצמו. "הוא אמר לי שכפי שאמר לי לעתים חוזרות ונשנות כבר בשנת 1940: אני כרב לא אנטוש את עדתי בשעה הרת סכנות זו".
בתחילת ספטמבר 1942 נאסר סמואל ולא חזר. הניסיונות לשחררו עלו בתוהו. בסוף אוקטובר 1942 נעצרו כל הגברים היהודים בנורבגיה, מעטים מהם הצליחו להימלט בזכות המחתרת. המשטרה הנורבגית, מלווה בגרמנים, הגיעה גם לבית משפחת סמואל וחיפשה את הרב, שכבר היה מגורש. בסוף נובמבר היו עתידים גם הנשים והילדים להיות מגורשים מזרחה.
הנרייטה סמואל וילדיה / סרט משפחתי (צילום מסך)
המחתרת האנטי נאצית בנורבגיה פעלה כדי לסכל זאת. בלילה בין 25 ל-26 בנובמבר התקשרה השכנה של משפחת סמואל, אינגה ביורגה סלטן פוסטווט, שהייתה חברה בכירה במחתרת. היא אמרה לסמואל: "הלילה יהיה קר מאוד. אני מייעצת לך לכסות את ילדיך היטב". מחשש להאזנות בטלפון, היא לא פירטה. סמואל לא הייתה זקוקה לזה: "הבינותי כי צפויה סכנה, הערתי את ילדי והלבשתי אותם בבגדים חמים". הילדים היו אז בגילאי עשר, תשע ושלוש.
סמואל ושלושת הילדים עברו, יחד עם בת משפחתם וילדיה, לבית השכנה. אחרי יום הועברו לבית מחוץ לאוסלו. סלטן פוסטווט דאגה להם לבגדים ואוכל. "היו אלה כולם לוחמי מולדת שעבדו ביום במקצועותיהם הרגילים ואשר השתמשו בלילה כדי ללחום למען חזית המולדת", סיפרה סמואל בעדותה. הסכנה הייתה גדולה, "על כל עזרה קטנה או גדולה ליהודים היה צפוי עונש מוות".
אחרי שמונה ימים עברו את הגבול לשבדיה. "היה להידמות כתפוחי אדמה מתחת ליריעות הברזנט, לשהות שם ללא מילה". לילדים הקטנים נתנו תרופה מטשטשת, כדי שיירדמו: כל רחש עלול היה להסגיר את המשלוח האנושי. הם הגיעו בשלום.
סמואל זומנה להעיד במשפט אייכמן מתוקף הקשר המשפחתי, כאלמנת הרב. במרכז העדות עמד גורל היהודים ומבצע ההצלה. היא לא הייתה האישה היחידה מקרב העדים והעדות במשפט אייכמן שייצגה את גורלה של קהילה שלמה: כזו הייתה גם עדותה של ד"ר חולדה קמפניינו, שעברה את המלחמה באיטליה.
העדות של סמואל עוררה רושם גדול. העיתונאי שמואל שניצר דיווח בעיתון מעריב על "עדות מאופקת וגאה על הטרגדיה הפרטית של אישה אחת", שהמחישה את המצוקה, הסבל ואין האונים של משפחה אחת. הסיפור שהיא השמיעה, קבע, הוא בבחינת "הטיפות הבודדות שמהן מורכב ים של דמעות".
בתוך כך הוא הכה על חטא: "התחלנו שוכחים, תוך כדי עיסוקנו במאות האלפים ובמיליונים, את גורלו ואת כאבו של היחיד. כי המספרים החלו מקהים את חוד רגישותינו, ואנחנו שכחנו שים של דמעות מורכב מהרבה טיפות מלוחות אשר צרבו בהרבה זוגות עיניים אינדיבידואליות ושמו מחנק בהרבה גרונות של יחידים".
הסיפור של סמואל היה בראש ובראשונה על אם בתקופת השואה. היבט זה של הסיפור נדחק לשוליים. "איש לא שאל את העדה אם לבה שתת דם כשבעלה לא חזר, ואם כירסמה הדאגה את נפשה, ומה הרגישה כשנשארה לבדה עם שלושת הילדים הקטנים", ציין שניצר. "איש לא שאל אותה מה היה עומק הפצע בלבה, וכמה שנים עברו עד שהתחיל מגליד, וכמה דמעות שפכה בלילות. איש לא שאל למספר אנחותיה ולממדי יגונה".
תוצאות החיפוש אחרי סמואל בגוגל מובילות לערך בוויקיפדיה על הרב יוליוס סמואל. מקורות המידע הם בעיקר מעדותה של אלמנתו. אחרי מותה של סמואל בשנת 2004 הכינו במשפחה סרט משפחתי, ובו התמקדו בסיפור חייה, שעיקרם, כלשון הכותרת שלו, חיים, חן וחסד. ב-1967 נטעה סלטן פוסוורט עץ בשדרת חסידי אומות העולם ביד ושם.
ב-1946 עלו סמואל ושלושת הילדים ארצה והתיישבו בחיפה. בתה, פרופ' אסתר סמואל כהן, לימים כלת פרס ישראל, הייתה אז כבת 13. גם בארץ, סיפרה, נהגה לבחון את פניהם של אנשים שראתה ברחוב ואולי דמו לאביה, שכן סירבה להאמין שהוא איננו.
בבית ברחוב האילנות מס' 1 הפעילה סמואל פנסיון. הדירה הייתה בת שלושה חדרים, אחד הוקצה לאורחים. בפנסיון התארחו רבנים וגם חברי קיבוצים. ילדיה סיפרו על מגוון של אורחים וציינו כיצד אלה חזרו והתארחו בראש ובראשונה בשל האווירה ששרתה בבית. אמם, ציינה הבת, "הייתה אופטימית ללא תקנה".