ב-22 בפברואר 1948 אירע פיגוע המוני ברחוב בן-יהודה בירושלים. מכוניות תופת של עריקים בריטיים החריבו ארבעה בניינים. 58 נהרגו, 38 נפצעו. ארבעה בניינים נהרסו. חיון השתתפה בעזרה לפצועים, היא תרמה דם וסייעה בפעולות ההצלה. אחותה של חיון, בת שבע דור, זוכרת כי שנים אחרי מותה חזרה האם וסיפרה כיצד ביום הפיגוע חזרה ציונה הביתה כשהיא עייפה מאוד. היא ביקשה מהאם להעיר אותה בשעה מסוימת. האם, שראתה כמה בתה הייתה עייפה, החליטה להניח לה להמשיך לישון ולא העירה אותה בשעה הייעודה. 

כשנודע על הפיגוע התעוררה חיון בבהלה וכעסה על האם שלא העירה אותה בזמן, ויצאה במהירות מהבית כדי להצטרף לכוחות ההצלה. בת דור מציינת שמהסיפור התקבל הרושם שציונה חיון הייתה צריכה לעצור או למנוע את הפיצוץ. האם היה לה מידע מוקדם על אודותיו? 

לקראת יציאת הבריטים מפלשתינה-א"י דחתה הצעה מן הבולשת להמשיך לעבוד בה, הפעם בקפריסין. היא סירבה לעזוב את הארץ, ומסופר שאמרה: "מוטב לי למות עם אחי בארצי מאשר ליהנות מכל טוב בנכר". עם קום המדינה הייתה בת 19 וחצי. היא התגייסה לצה"ל והשתתפה בקורס עזרה ראשונה וקורס אלחוט. סופר שהיא נהגה לומר כי לא פחדה למות, אך אם יהיה עליה למסור את נפשה, אמרה, "רצוני למות בתפקיד". 

היא שירתה בירושלים ונמנתה עם הכוחות שמילאו תפקידי האזנה במסגרת שירותי המודיעין. היא הייתה אחת האלחוטנים בחולייה שכינויה היה "שפ"ן". בכתבתו של יוסי דגן, שפורסמה בכתב העת של המרכז למורשת המודיעין, בנושא מערך ההאזנה בירושלים באותם ימים, מסופר על פעילותה של יחידה זו, שפעלה במסתור בדירתו של גרשון אגרון בשכונת רחביה ובאפריל 1948 עברה למחנה שנלר. 

לקראת ההפוגה הראשונה, ביוני 1948, החלו לבסס את מקומם כחוליית האזנה שתרמה רבות למערך המודיעין אז. להערכתו של דגן, היו "ראויים לציון יכולות האלתור, המקצועיות, הדבקות במשימה והעמידה בתנאים הקים, שכללו הפגזות, צליפות ואף רעב בשל המצור". 

אחותה סיפרה כי ב-11 בספטמבר תכננה ציונה חיון לצאת לאירוע של הבריטים במחנה שנלר או בסביבתו. אמה זכרה שלרגל האירוע תפרה ציונה שמלת נשף, וכי תפקידה באירוע היה לתרגם את דבריה של אישיות בכירה שהשתתפה באירוע. מה היה אותו אירוע? לא ברור, שכן הבריטים עזבו זה מכבר את הארץ. גם זה עדיין אפוף מסתורין. 

כך או כך, במהלך הערב יצאה לפגוש בכניסה למחנה שנלר את אהוב ליבה, דוד מינץ, אז חבר ה"הגנה", שבא לראות אותה. הם נהרגו מפגיעה של פגז ירדני, סמוך למחנה שנלר, כנראה כשעמדו יחד ברחוב. רק למחרת היום התגלו גופותיהם והם הובאו לקבורה בשייח באדר. ככל הידוע היא נהרגה מההדף. 

דפי היזכור שלו ושלה מלמדים על קווי דימיון. כמוה נולד וגדל בירושלים וכנער השתתף בפרנסת המשפחה כשעבד כפקיד. הוא היה מבוגר ממנה בחמש שנים, ובמשך כמה שנים היה איש לח"י. כשפרצה מלחמת העצמאות הצטרף ל"הגנה". לא ברור מה היה פועלו בשני הארגונים הללו: אין לו זכר לא באתר עמותת לח"י ולא באתר ההגנה. 

בעיתונות התקופה שמה של ציונה חיון לא נזכר, לא בסמוך לאירוע ולא ברשימות הנופלים והנופלות שפורסמו בה במהלך המלחמה. נסיבות הגעתה לאירוע מסתוריות, כנראה כמו פעולות אחרות שלה. אחיה ידעו לספר כי אחותם הגדולה השתתפה בפעולות שעד היום נותרו חשאיות. 

ציונה חיון בגיל 16 / באדיבות בת שבע דור

בת שבע דור מספרת שהוריה לא התאוששו מן האובדן, ודמותה של ציונה חיון הייתה נוכחת בבית. האב הלך לעולמו מספר שנים לאחר מכן. האם, שמחה, חזרה וסיפרה שציונה הייתה מרשימה מאוד והמעיטה בדיבור. חזותה המרשימה הוסיפה לפועלה ממד של מסתורין. היא לא סיפרה ולא שיתפה בעבודתה. גם כאשר פורסמו פעולות בהן הייתה מעורבת, שמה לא הוזכר. שנה אחרי נפילתה של הבת ציונה, בת אחרת נפטרה ממחלה. בת הזקונים בת שבע זוכרת את שברון הלב של האם שהשתטחה על קבר בתה.

באוגוסט 1950 הועברו חיון ומינץ לבית הקברות הצבאי בהר הרצל, אך לא נטמנו זה בסמוך לזו. מלבד דף היזכור, שמה של חיון נזכר ברשימת הנופלים באתר ארגון ההגנה ובאתר מורשת המודיעין. בשנת 2001 הכירו בקהיליית המודיעין בציונה חיון כחלל של קהיליית המודיעין הישראלית ושמה נוסף לאתר ההנצחה בבסיס גלילות. המידע על פועלה המודיעיני עדיין אינו שלם.  

שמה מופיע ראשון ברשימת חללי היחידה באתר של עמותת בוגרי 8200. מן הרשימה ניתן ללמוד כי היא הייתה היחידה מקרב מי שנפלו חלל עד שנת 1967, וכי הייתה אחת הנשים הבודדות ביחידה זו שנפלה בעת מילוי תפקידה, אולי היחידה מביניהן, אבל זה הכול. גם בסיפורי המורשת המופיעים באתר בוגרי היחידה, היא עדיין לא נזכרת

המלים החקוקות על המצבה שלה הולמות את מה שקיוותה: "נפלה במילוי תפקידה". 

לכתבה של יוסי דגן במבט מל"מ

עדכון בעקבות השמעת סיפורה של ציונה חיון בפינה "היה היתה" בתכנית סדר יום, כאן רשת ב', אנשי צוות מורשת המודיעין פעלו לאיתור מקורות נוספים על חיון. הם לא מצאו פרט חדש משמעותי, אך בדרך התגלה להם סיפורה של סילביה ביירק, ששירתה באותה היחידה, ונהרגה בחודש יוני 1948.