הרשימה בביטאון צעירי לח"י העלתה על נס את לאה פריזנט, שנהרגה ב-25 ביולי 1948 בירושלים, והיא בת 18 וחצי. "אחת היתה אריאלה, מיוחדת מכולן, ועל כן ידענוה כ'נערה' בשורותינו", נכתב, "כך הייתה ידועה גם "בקרב חיילי 'ההגנה' שהכירו אותה". הבחירה לכנות את פריזנט "נערה" נגעה לא רק לגיל הצעיר שלה. הייתה לכך גם משמעות ערכית חזקה. הנערה, צעירה לוחמת, הייתה נכונה להקריב את חייה למען הגנת הארץ, בדיוק כמו הנער, עליהם כתב נתן אלתרמן בשיר קאנוני. 

לאה (אריאלה) פריזנט 1948-1930

ההדהוד ל"מגש הכסף" הפלמ"חניקי בהספד על לוחמת ב"שוּרָה", ממנה משחרר רק המוות, מלמד גם הוא כיצד המשותף בינה לבין צעירות חברות מחתרת באשר היא, היה רב על השונה.

היא נולדה ב-1930 ברוסיה הקרפטית, שנייה מארבעת ילדיהם של יעקב שמואל פריזנט ומלכה לבית שווימר. בספר אריאלה מאת אברהם ורד מסופר כיצד כשהייתה כבת חמש עלה אביה ארצה, על תקן ספורטאי ב"מכביה". המשפחה הניחה שהוא יצליח להישאר בפלשתינה-א"י באופן חוקי ובהמשך יצטרפו אליו האם והילדים. 

אך לאחר שפג תוקף האשרה שהייתה בידו, היה על המשפחה למצוא פתרון אחר. ההורים התגרשו באופן פיקטיבי, והאם מלכה נישאה לגבר שהחזיק בדרכון בריטי. ב-1937 הגיעה עם הילדים לארץ והמשפחה התאחדה. הם גרו בשכונת פלורנטין בתל אביב. הבית היה חרדי, אך ככל שהתבגרה, התרחקה פריזנט אורח חיים זה. בהתחלה למדה בבית ספר של רשת "בית יעקב", בגיל 12 עברה לבית ספר לבנות של "המזרחי", מן הזרם הדתי-לאומי. 

כשהייתה בת 14 הצטרפה ללח"י, בעקבות אחיה הגדול. בתחילה השתתפה בהדבקת כרוזים. אלה היו ימי ה"סזון", אז נרדפו חברי וחברות הארגונים הפורשים. בספר לזכרה מסופר כיצד גילתה זריזות ותושייה אחרי שהדביקה כרוזים בשכונה של מעונות עובדים ולפתע הגיעו הבריטים, כנראה בעקבות הלשנה. 

הוריה, ובעיקר אמה, התנגדו לפעילות שלה בלח"י. האם רצתה שהבת תתכונן להקמת משפחה, וזו נהגה לומר לה כי בעבורה ארץ ישראל היא האמא שלה. אחריה שאחיה הגדול נאסר, כנראה שההורים הטילו וטו. בתגובה, היא עזבה את הבית. בימים הראשונים גרה אצל חברה, שגם הייתה חברת לח"י, שכנראה הסתירה זאת מהוריה. היא לנה במרפסת הסגורה וקיבלה ממנה בגדים וחמים ומעיל. 

בליפתא, בקטמון, בשועפט

כדי להתפרנס, היא עבדה כעוזרת גננת. במסגרת העבודה היא גם ניקתה את הגן והיו לה מפתחות, בלילות היא ישנה בגן. המתח בין ההתנגדות של ההורים, בעיקר האם, לבין תחושת השליחות חוזר ונזכר בספר "אריאלה" לזכרה, אם כאשר עזבה את הבית בהיותה נערה ואם כאשר הטתה אוזן קשבת לחניכות שלה בלח"י, שהתמודדו עם התנגדות ההורים. לדעתה, להורים לא הייתה כל זכות למנוע מן הילדים והילדות להמשיך את הפעילות במחתרת, אותה כינתה "התנועה". 

היא כתבה כי "יש הצדקה מוסרית ללוחם, גם אם מעשיו גורמים צער להורים. חיי משפחה לפי דרישת המוסר העברי אפשריים אך ורק בתנאים נורמליים – תנאי עצמאות וחרות. יש בנות שחיו תקופות ארוכות מחוץ לבית ולא התחשבו בהלעזה שהוציאו עליהן הבריות. מאידך אסור לאדם שלנו לנצל את שייכותו לתנועה כדי להימנע מלעזור להורים בכל עת שהוא פנוי מעבודתו התנועתית". 

בין השורות בצבצו קשיים של נערה שעזבה בטריקת דלת, שכללו קשיי קיום וגעגועים וגם התמודדות עם הדימוי של צעירה חסרת בית קבוע, שנהגה ללון במקום העבודה. הלבטים חזרו וצפו כשמילאה תפקידי הדרכה בלח"י וטיפלה בחניכות שהוריהן התנגדו לפעילות זו. חניכיה זכרו צעירה קשוחה, שמיעטה לחייך ושמרה על דיסטאנס.

בסוף שנת 1947 עברה פריזנט לירושלים. לפי אתר העמותה להנצחת מורשת לח"י, היא הייתה "ראשונה בכל מקום ובכל קרב, כלוחמת וכמפקדת: בליפתא, בקטמון, בשועפט, עם האצ"ל בדיר-יאסין", והלאה בקרבות בעיר העתיקה עם הכרזת המדינה. גם תיאור זה מלמד על ההוקרה לה, שגברה מאוד אחרי נפילתה, בקיץ 1948.

במחנה בשכונת טלביה, ירושלים

בפועל, ימיה הראשונים בעיר לא היו כה סוערים. "העניינים כאן די יגעים ונרדמים. מצד אחד נותן דבר זה אפשרות של פעילות ורצון לשנות את המצב, לחדש, להזריק זריקות מרץ. אך מצד שני עלול המרץ שלי אף הוא לשקוע לאט לאט", כתבה במכתב אישי לחבר. "זה טבעו של המרץ: הוא תוקף אותך, אחרי עוזבך ומשאיר אותך תוהה, אדיש ומדכא. לשמחתי אינני מאותם בני-האדם המתייאשים מהר. אני יודעת לדחוף את עצמי קדימה – ודבר זה עוזר לי". בתחילה גרה אצל קרובת משפחה בעיר, לשם קיבלה מכתבים מאמה.

ב-15 במאי 1948 איבדה את אהובהּ, איש לח"י, יששכר הוברמן, שכינויו המחתרתי היה יענקלה. כחודש אחרי נפילתו באה לבקר את משפחתו בתל אביב. חלף זמן עד שאזרה כוחות לכתוב למשפחתו של אהובה, ככל הנראה היה זה כשבוע לפני שנהרגה.

לאה פריזנט וישככר הוברמן, ירושלים 1948

ב-15 במאי נהרגה גם חברתה לנשק, רחל זלצר. פריזנט, יחד עם חברת לח"י יפה בדיאן, קיבלה על עצמה את המשימה לצאת לבית אמה של זלצר ולהודיע לה על נפילת הבת. האם, עדה זלצר רייס, ניצולת השואה שבתה היחידה היתה כל עולמה, קיבלה את פניהן ואמרה מיד: "אני כבר יודעת". היא הפצירה בהן לקחת את כל את חפציה של בתה. בשבועות הבאים המשיכו פריזנט ובדיאן לבקר את האם בקביעות. 

"מתה כמו ז'אן דארק"

לא ברור מה בדיוק קרה במחסן הנשק של הלח"י בירושלים ביום 25 ביולי 1948. ככל הידוע, פריזנט סייעה לאחראי על מחסן הנשק. כנראה שהיא לא הייתה האחראית על המחסן באופן רשמי, אבל כהרגלה לקחה על עצמה תפקיד מרכזי. לפי דף "יזכור", הפיצוץ אירע מכיוון שהלוחמים שנמצאו במחסן לא הקפידו על הוראות הבטיחות. בהתפוצצות נפגעו ארבעה. שלושה נהרגו מיד. פריזנט נפטרה בתוך כמה שעות.

ברשימות לזכרה בולטים תיאורים של המראה החיצוני, בדומה לרשימות על צעירות אחרות שנפלו. בהספד בביטאון צעירי לח"י סופר על "נערה גבוהת קומה, תומר שחום, יפה ושקט, עיניים שחורות ועמוקות, קשות-מבט ונמרצות". הזכירו גם את נחישותה וקשיחותה. 

אחרי מותה הוצגה כדמות מופת בקרב לוחמי חרות ישראל. חברת לח"י חנה ערמוני השוותה אותה לז'אן דארק, לא פחות. אריאלה מתה כמו ז'אן דארק, אמרה ערמוני, "זו על המוקד וזו באש". ערמוני ופריזנט עברו חוויות דומות: פריזנט איבדה את אהובה שנפל. חיים אפלבוים, בן זוגה של ערמוני ואבי בתה, נהרג בהתקפת לח"י על בתי המלאכה בחיפה. 

מחוץ לגבולות ההנצחה של לח"י פריזנט לא הייתה לדמות ידועה. בעיתונות באותם ימים היא כמעט לא נזכרת. חיפוש בגוגל מוביל לדפים ולספר לזכרה. הספר "אריאלה" נפתח בשיר "מבשרי ירושלים החדשה" מאת המשוררת עליזה גרינברג, ובשמה הספרותי עין טור מלכא, שפרסמה שירים בעיתונות לח"י ובכתב העת "סֻלם" של הימין הרדיקלי. בשיר, אותו הקדישה ל"אריאלה הפלאית", לא על נערה ונער כתבה המשוררת, אלא על חתנים וכלות. 

כל התמונות בפוסט הן מארכיון עמותת לח"י, תודה לד"ר שרית שטרן

על רחל זלצר, אמה ואחותה, שלוש נשים שנעלמו מדפי ההיסטוריה, מוסף הארץ, 7 במאי 2019