היא האישה הראשונה בטכניון שהגיעה לדרגת פרופסור, ובמשך השנים כיהנה בין היתר כרקטור. אף שהייתה חלוצה בתחום זה, וכן באקדמיה, ההנצחה שלה, וליתר דיוק: היעדרה, רחוקה מלשקף זאת.

רחל שלון לבית זנמירובסקי נולדה בפולין בערב פסח תרס"ד (1904), בת לגיטל וחנוך, סוחר עצים, וגדלה בקאליש. מסיפור חייה ברור כי חתירה להשגת המטרות שהציבה לעצמה היו מנת חלקה מגיל צעיר. בילדותה הייתה נחושה ללמוד עברית, אף שאביה אסר עליה זאת מפני שזו שפת קודש. בנעוריה החליטה ללמוד בבית ספר יהודי בוורשה מכיוון שלא יכלה לסבול את גילויי האנטישמיות בבית הספר הפרטי בו למדה. הוריה סירבו. שלון הייתה אז בת 15, והם לא רצו שתעזוב את הבית. בתגובה היא פתחה בשביתת רעב. לבסוף עברה לגור בבית דודתה בוורשה.

עם סיום לימודיה בתיכון, בו הצטיינה במתמטיקה, למדה הנדסה כימית בפוליטכניון של ורשה. ב-1925, בשל גילויי אנטישמיות, החליטה להמשיך את לימודיה בצ'כיה. בינתיים, היא הצטרפה לקבוצת סטודנטים יהודים שיצאו לסיור בפלשתינה-א"י, בה נוסדה האוניברסיטה העברית בירושלים. בעקבות הביקור החליטה להישאר בארץ. הוריה התקשו להשלים עם החלטה זו. הם הודיעו לה כי יחדלו לתמוך בה מבחינה כלכלית. 

בחירתה בתחום ההנדסה הייתה מושפעת מן הגל הראשון במהפכה הפמיניסטית במאה העשרים, ובמידה רבה גם ביטוי שלו. היא סיפרה כי "תקופת נעורי היתה תקופת שחרור האשה. חוקי שווי-זכויות כבר הופעלו בארצות מספר והחלה התעוררות ורצון לגלות ולדעת. ההנדסה עניינה אותי ויתכן שהיה במקצוע כוח-משיכה, גם בגלל היותו בלתי-מקובל על נשים". גם בארץ ישראל של שנות העשרים התנהל מאבק מכונן: באותם ימים נאבקו נשות היישוב על זכות הבחירה.

במהלך הלימודים בטכניון, בתחום הנדסה אזרחית, היא עבדה במעבדות מפעל המלט "נשר". ב-1930 סיימה את לימודיה ואחרי כשנה הצטרפה לסגל. בתחילת שנות החמישים הקימה בטכניון את התחנה לחקר הבנייה בה התקיימו מחקרים בנושא ניהול בנייה והתאמתה לתנאי אקלים בישראל. אלה היו ימי העלייה הגדולה, והבינוי בארץ התפתח בקצב מהיר. 

בשנות הששים כיהנה כרקטור. באותה תקופה שיעור הנשים מקרב הסטודנטים להנדסה בו היה נמוך ביותר: כשמונה אחוזים. אין ספק שעצם נוכחותה של אישה בקרב הסגל האקדמי הבכיר שימשה תמריץ לסטודנטיות, בוודאי בתמיכה במהלך הלימודים ונראה שהן ראו בה, כך או אחרת, מודל. 

היא סיפרה כי "עם הסטודנטיות אני מקיימת קשרים הדוקים וקרובים יותר, הן פונות אלי גם בבעיות אישיות, כדבר אשה אל אשה". ברבות השנים כיהנה כמשנה לנשיא לענייני מחקר, משנה נשיא לעניינים אקדמיים ודיקן בית הספר ללימודי מוסמכים.

בשנות החמישים שיעור המהנדסות היה נמוך ביותר. כל אחת מהן התמודדה, לרוב לבדה, עם יחסם של הגברים, עמיתים וממונים, לאישה במקצוע. כל אחת מהן הייתה צריכה להוכיח מחדש את מקצועיותה ואת יכולותיה. גם זה תורגם לביסוס שליטתם של הגברים בתחום זה, שביצרו את מקומם בו.

לשלון היה ברור מהן יכולותיהן של נשים בתחום ההנדסה: "אין לי צל של ספק, שנשים יכולות להצליח במקצוע זה ממש כגברים". אחד החסמים המוקדמים היה ההסללה של נשים למקצועות שביסודם טיפול ושירות בגיל צעיר מאוד. "קחו את הצעצועים […] מלכתחילה נותנים אנו את הבובה בידי הילדה ואת ארגז הבניה בידי הילד", אמרה, "קיימת דעה קדומה שהנשים אינן מוכשרות למתמטיקה. מכאן נובע יחס שונה אל התלמיד והתלמידה". היעד, קבעה כבר מזמן, צריך להיות "50% נשים במקצועות טכנולוגיים, כמו יחס מספרנו באוכלוסיה הכללית".

בחג העצמאות ה-32 למדינת ישראל (1980) היא נבחרה להדליק משואה. בעיתונות היא הוצגה בתור "מהנדסת בנין ופרופסור בטכניון", יקירת העיר חיפה וכאשתו של אוריאל שלון, מהנדס ומנכ"ל "שמן". על שמו נקרא רחוב בחיפה. באתר הטכניון היא מוזכרת בדף על תולדות המכון לחקר הבנייה ובמלגה על שמה, אך זה הכול; אפילו תמונה שלה אין. 

למאמר "בטון ופרחים: דימויה הציבורי של המהנדסת פרופ' רחל שלון" בכתב העת אפקה, גיליון 2