אסתר ארדיטי, חובשת ואחות, מורת דרך ומדריכת טיולים, היתה האישה הראשונה בתולדות צה"ל שעוטרה בעיטור המופת. בליל גשם בנובמבר 1954, היתה היחידה מקרב כוחות ההצלה בבסיס חיל האוויר בחצור שפרצה למטוס קרב בוער במטרה להציל את חייהם של הטייס והנווט שנלכדו בתוכו. 

בסיפור החילוץ חוזר ומודגש המראה החיצוני שלה: צעירה וקטנה, צנומה ונמוכת קומה, לבושה שמלה מוכתמת ורגליה יחפות. אף שהיתה חיילת סדירה בצה"ל, חזרה והוצגה בתור נערה. כל זה העצים את אומץ הלב והתושייה, הנחישות וקור הרוח שגילתה, שהועמדו כתמונת ראי להיותה אישה, ממנה מצופה, ובכן, ההיפך.היא נולדה ב-1938 בסופיה, בולגריה. כשהיתה כבת שנתיים משפחתה גורשה לאיטליה, בזמן המלחמה אמה ושניים מאחיה נספו. כבת עשר החליטה שהיא רוצה לעלות לארץ ישראל. בכתבה עליה ב"ביטאון חיל האויר" מסופר כיצד באחד הלילות היא "השאירה הודעה קצרה לאביה כי היא בדרכה לארץ-ישראל ויצאה לתפוס את הספינה הראשונה בנאפולי". כשהגיעה לנמל, "הצליחה להתגנב לתוך ספינת משא שעמדה להפליג", אך כוחות המשטרה שהזעיק האב כבר איתרו אותה והורידו אותה מהספינה, שבכלל עמדה להפליג לטוניס. כשסיימה את לימודיה בתיכון הגיעה ארצה ומיד התגייסה לצה"ל. היא הוסמכה כחובשת וב-22 בנובמבר 1954 הוצבה בבסיס בחצור.

כעבור כשבוע, באחד הלילות, יצאה טייסת 109 בפיקודו של רס"ן יעקב שלמון, לימים סא"ל, לאימון לילה. תקלה במערכת החשמל של הבסיס פגעה באורות המסלול, ויחד עם הנווט, סרן שלמה הרצמן, ניסו להנחית את המוסקיטו בשלום, אך המטוס התרסק והחל לבעור, והתחמושת שבו – להתפוצץ. כוחות החירום הגיעו למקום, באמבולנס נהגה ארדיטי. נחישותה, סופר, גברה על ההיגיון: "'משוגעת! לאן את רצה?' צעקו לעברה אנשי הצוות שהיו במקום. אך היא המשיכה".

בריאיון שנתנה כעבור מספר שנים לשבועון "לאשה" גילתה ארדיטי מה הניע אותה להיכנס למטוס הבוער. "שמעתי לפתע קולות בוקעים מתוך המטוס. "אמא", נאנק מישהו בפנים – 'א-מ-א'… עמדתי קפואה לצד האמבולנס, הכבאים התרחקו מהמטוס. איש לא העז לארגן כל פעולת הצלה, מחשש פגיעותיהם של קליעי המקלעים. מתוך המטוס המשיכו להישמע אנקות. 'א-מ-א', הוסיף הקול הדואב להתחנן".

היא לא עמדה בפני קריאה זו: "חשתי צביטה עזה בלבי", אמרה. "הייתי בטוחה שאם אשמע פעם נוספת אנקה הבוקעת מהמטוס, לא אשלוט יותר על מידת ההגיון שבי", סיפרה. "באותו רגע לא היה איכפת לי גם למות, ובלבד שאציל את חיי הכלואים במטוס". היא הגיעה כשבגדיה מלאים בוץ והיא יחפה. לקוקפיט הגיעה בזחילה וכדי לפתוח את התא קרעה פיסת בד משמלתה, אותה כרכה סביב הידית הלוהטת.

הטייס שלמון החלים מפצעיו, הנווט הרצמן נפטר כעבור מספר ימים. פרשת חילוצם היא בבחינת סיפור הירואי שיש לו מאפיינים נשיים בולטים. כמו חייל בקרב, היתה נכונה, ללא היסוס, להשליך נפשה מנגד. הלהבות חסמו את דרכה וסימאו את עיניה, אך היא לא חשבה לעצור. כחובשת, התפקיד הרשמי שמילאה היה תפקיד נשי במהותו. בבואה להציל, מילאה תפקיד מסורתי של אישה: טיפלה וסעדה, גילתה חמלה ורחמנות ובעיקר לא עמדה בפני הקריאה לאמא. גילוי רגש האימהות היה אינסטינקטיבי וגבר על כל דבר אחר. כעבור שנים חזרה וסיפרה: "ברגע ששמעתי אותו קורא: 'אמא!' הרגשתי כאילו הוא קורא לי. זה היה כמו מבחן עבורי".

בכתבה אחרת, התייחס הכתב לממד גופה וגם ציין את משקלה המדויק באותו הזמן. "לא ברור מאין מצאה כוחות", תהה. גם הכתבה ב"לאשה" העצימה את הניגוד בין התכונות הנשיות המסורתיות לבין פעולותיה בשטח. היא היתה ל"נערה שהצילה טייס מוות" או ל"חובשת הצנומה", שפרצה למטוס הבוער "שעה שהגברים הממונים על תפקידי הצלה לא העזו להתקרב למקום האסון". ממדי גופה עמדו בניגוד לפעולה שביצעה: "קשה היה להאמין כי מולך עומדת גיבורה נועזה, המסוגלת לבצע משימה כה קשה ומסוכנת". היא עצמה נפצעה במהלך החילוץ.  

צל"ש הרמטכ"ל הוענק לה ב-1955 (לימים הוכר האות כ"עיטור המופת"). בריאיון לבני עורי ואביבה מץ למוסף "סגנון" של מעריב, סיפרה כיצד כשהגיעה ללשכת הרמטכ"ל, "עמדתי בפתח הדלת, וראיתי חדר גדול". משה דיין שישב בחדר צעק למזכירה: "מתי תבוא אסתר ארדיטי!", "ואני בפתח, רועדת, מסתכלת עליו, מצדיעה: 'זו אני'… ואז הוא הסתכל עלי […] ואמר: 'זה הכל?'". דיין, אמרה, "חשב הרי לראות איזה ז'לובית, הר אדם. כל כך נעלבתי".

אחרי השירות המשיכה ארדיטי לחפש את דרכה בארץ. מפקד חיל האוויר דאז, אלוף דן טולקובסקי, פנה לקצינת הח"ן החילית והנחה אותה לסייע לה, שכן "היתה רוצה להשאר בארץ לאחר שחרור, אך אינה יודעת בדיוק איך" וביקש ממנה לסייע לה בהרשמה ללימודים, "על מנת שהיא לא תלך לאיבוד ותאלץ לחזור לאיטליה". 

ב"ביטאון חיל האויר" סופר כיצד למדה סיעוד והוכשרה כאחות ועבדה במגן דוד אדום, אז שוב עשתה היסטוריה, כשהיתה לנהגת האמבולנס הראשונה בארץ. משפחתו של הטייס שהצילה פרשה עליה חסותה וסייעה לה בדרכה בארץ. בסוף שנות השישים הוסמכה כמורת דרך והדריכה תיירים, בעיקר מאיטליה. במלחמת ששת הימים, כשמילאה תורנות במגן דוד אדום בירושלים, יצאה לסייע לכוחות צה"ל שפרצו לעיר העתיקה וטיפלה בפצועים. מסופר שרופא החטיבה אמר לה "לכי, כאן זה לא מקום לנשים". היא נשארה. במלחמת יום הכיפורים התנדבה לטפל בפצועים בבית חולים שדה ממערב לתעלת סואץ. על כך קיבלה אות מנשיא המדינה.

חזותה של החיצונית של ארדיטי, המקצוע שלה והתכונות הנשיות המסורתיות הכרוכות בו, לא כל שכן גילוי האימהות, חזרו והודגשו. ההוקרה לה היתה בזכות תפקידה המסורתי, אותו מילאה תחת אש: בתולדות מלחמת ששת הימים היא "מלאך הצנחנים", ובארץ היא מונצחת ברחוב "המלאך בלבן". לא אישה פרטית, אלא גיבורה שהיתה לסמל. בפברואר 2003 הלכה לעולמה. 

לכתבה על אסתר ארדיטי בביטאון חיל האויר