פורסם במוסף ספרים של הארץ

לפני עשר שנים היתה לי הזכות לשוחח עם ויטקה קמפנר-קובנר: היה זה בביתה הצנוע בקיבוץ עין-החורש שבעמק חפר. היא היתה אז בראשית העשור התשיעי לחייה, והמשיכה לעבוד כפסיכולוגית. שוחחנו על גבורתן של נשים בשואה ועל מקומן בארגוני המחתרות החמושות באירופה הכבושה. בין היתר עמדה על סגולותיהן של צעירות שאחזו בנשק בגטו וביער, בתוך כך הבחינה בין התנסויותיהן של נשים בתקופת השואה לאלו של גברים, וכאבה את מעמדה של הפרטיזנקה היהודית ביחס לזה של מרד גטו ורשה בהיכל הגבורה הישראלי.

יטקה קמפנר (ראשונה מימין), במרכז: אבא קובנר ולשמאלו רוז'קה קורצ'אק

לא היה קשה לשכנע אותה לדָבֵּר: אני מספרת כי רק אני נשארתי, הסבירה. דומה שמותו של בן זוגה אבא קובנר (השניים מעולם לא נישאו בטקס דתי) ב-1987 ומותה של חברתה הקרובה רוז'קה קורצ'אק (מרלא) ב-1988 הניעו אותה להשמיע את סיפורה.

בין השנים 2003-2008 ראיינה אותה ההיסטוריונית ד"ר מירי פרייליך, חוקרת של יהדות פולין במאה ה-20. בשנה שעברה הלכה ויטקה קובנר לעולמה. ראיונות אלה עומדים בבסיסה של הביוגרפיה שלה, הפרטיזנית: סיפור חייה של ויטקה קובנר (הוצאת רסלינג) שיש בה ניסיון לבחון את המאורעות מנקודת מבטה.

מתודיקה זו מחייבת הסבר או לכל הפחות התמודדות עם טענות בדבר הבעייתיות של ראיונות ממרחק הזמן במסגרת מחקר היסטורי. פרייליך שואלת בפרק המבוא הקצר, שביסודן תהייה האם קובנר "תוכל או תרצה לסתור עדויות או תיאורים מפי מיודעיה וחבריה". ככל תשובה לשאלה הנפתחת במילה "האם", גם כאן התשובה חיובית או שלילית. על כן השאלה המעניינת היא מהם השינויים שחולל הזמן בסיפור השואה האישי של קובנר: קורות הפ.פ.או (ארגון פרטיזנים מאוחד) בגטו וילנה ואחר כך ביערות.

הממצא העיקרי צפוי: הזמן משחרר מהמחויבות, בראש ובראשונה לתנועה, ומאפשר לומר את מה ששנים קודם לכן נאמר, אם בכלל, בשיחות פרטיות. אין זה מקרה יחיד: התבוננות ממרחק הזמן היא הזדמנות לחשבון נפש וגם לסגירת חשבון, כולל בקרב חברותיה של קובנר לנשק. כזאת עשתה חייקה גרוסמן ב"כמעט וידוי", רשימותיה הבלתי גמורות שפורסמו ב-2000 בכתב העת ילקוט מורשת, וגם רוז'קה קורצ'אק, שבראיונות מאוחרים שאוגדו לספר "רוז'קה: לחימתה, הגותה, דמותה" (מורשת, 1988) אמרה את אשר על לבה ללא כחל וסרק.

במידה רבה אין זה ספר על חייה של קובנר, אלא על פרק השואה בו. כשני שליש מבין שמונה עשר פרקיו השונים בהיקפם עוסקים בימי מלחמת העולם השנייה. מבנהו כרונולוגי: ראשיתו ב-1920 בקאליש שבפולין וסופו בתחילת שנות האלפיים, בטקס מסירת אקדחו של אבא קובנר למוזיאון החדש ביד ושם בירושלים, שתמונתו גם מופיעה על העטיפה. דמותו של אבא קובנר נוכחת או נוכחת-נפקדת בפרקים אלה, כשלעתים גיבורת הביוגרפיה היא הנפקדת.

דווקא לאחד משיאיו הציבוריים של אבא קובנר אין לה מה להוסיף ולא כלום: האסיפה של חברי תנועות הנוער החלוציות בה קרא את הכרוז הידוע בו שולב הצירוף "כצאן לטבח" נשמטה מזיכרונה, ואולי באותו לילה בכלל נמצאה מחוץ לגטו. בדומה לאופן נוכחותו של מטבע הלשון הנורא הזה בשיח הציבורי בארץ, גם בסיפור חייה של קובנר ביטא יחסה אליו שינויים שחלו בקרבה בנוגע לתגובות היהודים הכיבוש הגרמני, והנה עוד הוכחה למה שעושה הזמן.

שנתיים אחרי מותו של אבא קובנר נסעה לפולין: תנאי הלינה במחפורת ביערות היו בעיניה "קשים ובלתי נסבלים אף יותר מהלינה על דרגשי האסירים שראתה ב-1989 בביקור עם תלמידי תיכון במחנה אושוויץ". היא מצאה את ההבדל ברוח הלחימה שפעמה בקרב חבריה לעומת זו שכבתה אצל הכלואים במחנה.

החלקים המסקרנים בסיפור התאהבותם ואהבתם של הצעירה העצמאית, המעזה והמנצחת, "הספונטנית וחסרת הפחד" (עמ' 198), זו שבהשראתה כתב הירש גליק שיר מזמור לפרטיזנית, והמשורר הפרטיזן הכריזמטי אינם מפורטים, גם לא נזכרת העובדה שנולדו באותו היום (14 במרץ) בהפרש של שנתיים. עם זאת, "משולש האהבה הנצחי" אבא-ויטקה-רוז'קה נשזר בספר ומופיע בו כאחת מנקודות המוצא כבר בעמוד הראשון, ודומה שעדיין רב הנסתר בו על הגלוי.

האם היה על אבא קובנר לבחור בין שתי הנשים? עם בואה לארץ התעמתה עמו על השמועות שהגיעו אליה בדבר יחסים אינטימיים עם קורצ'אק בתחילת 1946, ועל אף שבלבה לא קיבלה את הסבריו, "החליטה לקבל את הכחשותיו" ומעולם לא חזרה והעלתה את הנושא. כך או כך, מרגע שקשרה את חייה בחייו וגם אחרי מותו לא חדלה מלתפקד כבת-זוג. כך כותרת הפרק האחרון בספר לא מבשרת את שנותיה האחרונות שלה, אלא מלמדת על "המאבק על שמו הטוב של אבא קובנר" כשהשתתפה בפולמוס שעורר המחזה "אדם" מאת יהושע סובול.

הספר מספק פכים רבי-פנים מסיפורה האישי: חברת השומר הצעיר באה בכלל מבית רוויזיוניסטי, והיתה לנערה הראשונה בקאליש שהתקבלה לחברות בקן בית"ר; לוחמת בארגון הפרטיזנים המאוחד בגטו וילנה, שאחיה היה שוטר יהודי. בת אחרי שני בנים, שמערכת היחסים עם אמה לא הצטיינה בקירבה יתרה וגם לא בהערכה, גם לא ממרחק הזמן.

היא זכרה את אימה כאישה "גדולה, שמנה, לא יפה, חזקה, שתלטנית ומוחצנת", שבעקבות מריבה עמה עזבה את הבית. לימים השתקפה מערכת יחסים זו עם מערכת היחסים עם בתה שלה. היחסים עם האם קשורים להיבט נוסף של נשיות: עוד בתחילת הספר מגלה המחברת שלויטקה קובנר היו הפרעות אכילה ואפילו מאבחנת אותה כאנורקטית. היתה זו דרכה של הנערה לזכות בתשומת לב, ובהרגל לצרוך מעט מזון מצאה יתרון חשוב בהתמודדות עם הרעב בימי המלחמה. מסקרן היה לשמוע בהרחבה מה היתה אומרת ויטקה קובנר הפסיכולוגית על ניצולת שואה שמשחר נעוריה סבלה מהפרעות אכילה.

המחברת מציינת כי זהו ספר על אישה, מייחדת תת-פרק לדיון במקומן של הנשים בפרטיזנים ואף מסבירה שהמוטיבציה של קובנר להשמיע את סיפורה קשורה גם להתפתחותו של חקר השואה מהפרספקטיבה של המגדר, אך פרספקטיבה זו לא ניכרת, כולל בממצאים הקשורים לחוויות ייחודיות לנשים או כאלה שיש בהם פוטנציאל רב לדיון מגדרי, כמו תמיכה בחברה שביצעה הפסקת הריון בגטו, הצייתנות למפקד ובן הזוג קובנר, והנחישות להצטרף לקן שחברים בו בנים בלבד.

הצגתה היא בהתאם לרטוריקה של ספרי ההיסטוריה המקובלת על המחתרות היהודיות הלוחמות בשואה, המתגלמת בין היתר בכינויה "קשרית", וזאת על אף שקובנר עצמה סלדה ממנו מפני שלא שיקף את מידת חשיבותו של התפקיד בפעילות המחתרת ואף המעיט בערכו.

כמו בספרי מחקר אחרים, בכלל זה הביוגרפיה של אבא קובנר מאת דינה פורת, מעבר לגשמי (עם עובד ויד ושם, 2000), גם אצל פרייליך נשים מכונות בשם הפרטי וכך ויטקה קובנר היא לעולם ויטקה, רוז'קה קורצ'אק היא לעולם רוז'קה וכך גם טוסיה (אלטמן) ואחרות. אמנם פעמיים-שלוש נזכר שמה המלא, אך זו פליטת קולמוס, ובכל מקרה שיקוף נאמן של הצגתה על העטיפה ובפתיחת הספר: חברתו לחיים וזוגתו של, שלעולם "טוב היה לי בצלו", ולא באורו. ברוח זו, מובנת גם הבחירה לנקוט לשון זכר בתיאור מערכת היחסים שנרקמה בין המחברת לבין מושא הביוגרפיה – "מראיין-מרואיין"  ולא מראיינת-מרואיינת.

נראה שבשל ההישענות על שיחות בעל פה רבים הציטוטים בספר. מעניין מכולם הוא מכתב אישי שכתבה לאבא קובנר בדרכה לארץ, אחד מאלה השמורים אצלה. מכתבים אלה, אותם לא מסרה גם לפורת בבואה לכתוב את הביוגרפיה של אבא קובנר בשנות התשעים, כנראה לא מסרה גם לפרייליך. לעתים קרובות משולבות מירכאות בניסוח גם במקומות אחרים, שברוב הפעמים אפשר היה לוותר עליהן. לפעמים לא ברור מי אמר/ה מה, ופעם אין התאמה בין הציטוט למקור. דבריה של קורצ'אק על אקציית יום הכיפורים לקוחים מראיון שנתנה לשמואל הופרט ופורסמו בספר "רוז'קה: לחימתה, הגותה", דמותה ולא מהספר "אנשי המחתרת" שכתבה חייקה גרוסמן (עמ' 43 הערה מס' 19).

פה ושם יש טעויות: אבא קובנר נולד בשנת 1918 ולא 1912 והעיד במשפט אייכמן ב-1961 ולא ב-1962. הטקסט על העטיפה מבטיח את מה שהספר אינו בהכרח מקיים, וזה בסדר: סביר ש"קורא אשר יזדמן לספר" לא בהכרח יחוש "כולו נסער מחווית הקריאה, כאילו שהה ביער עם הפרטיזנים". ספרים על פועלם הנועז של פרטיזנים כבר פורסמו וגם הוקרנו על מסך הקולנוע. אולי יש בזה ממד חתרני: קוראת אינה מזדמנת לקרוא על אישה בשואה, אלא מכוונת עצמה לכך, וליבה דווקא אינו נוהה אחרי הפעולות החמושות אלא אחרי סיפור השואה של אישה מופלאה אחת, שהלכה לעולמה כשהגיעה, הן כרונולוגית והן מטאפורית, לקץ הגבורות.

מוסף ספרים, הארץ, סיפור השואה האישי של הפרטיזנית ויטקה קובנר, 28 באפריל 2018