אמנם בדיקת בחינה מהירה מבדיקת עבודה, אבל בדיקת בחינות משעממת פי אלף.כתמיד שמחתי כשביקש אחד מהם להקדיש את החיבור לסיפור האישי של סבתא שלו, ניצולת אושוויץ. לא היה מפתיע לגלות שלא מעטים בחרו לכתוב חיבור בעקבות קטע מיומנה של נערה. אחרי הכול, אנה פראנק, היא היא היוצרת והגיבורה של הספר הידוע ביותר על השואה, והנה הזדמנות לחזור אליו או לקרוא בו לראשונה. שלושה סטודנטים בחרו בקטע מיומן אחר.
בתיה טמקין-ברמן 1907–1953
בספטמבר 1942 עברה יחד עם בן זוגה, ד"ר אברהם ברמן, לצד הארי והיתה בין הפעילים הראשונים בז'גוטה, המועצה לעזרת היהודים. באותם ימיםכתבה יומן: אמנם היה זה יומן אישי, שעיקרו פורקן המתח הנורא, אך היה זה בעיקר יומן שנועד לציבור, לדורות הבאים, מתוך תחושת דחיפות ושליחות לתעד. בחמישה במאי 1944 כתבה:
"אני אשוב איפוא ואכתוב, כמו אז, רק למען עצמי, ואף שאיטיב לדעת, כי דפים אלה, אם יישמרו עד קץ המלחמה, שוב לא יהיו קנייני הפרטי, שהרי איש מאיתנו, פליטי החרב, אינו עוד אדם פרטי — אי אפשר לי, בכל זאת, לכתוב אחרת. אילו נשתהיתי על ליטושו של כל פסוק ופסוק ודאי שהייתי מעלה חרס. אשקוד לרשום את המאורעות המתרחשים ולשזור בהם את זכרונותיי".
בתיה ואברהם (אדולף) ברמן באו לארץ ב-1950. לימים היה הואחבר כנסת, חבר מפ"ם, ואחר פילוגה מק"י, מפלגה הקומוניסטית הישראלית. ב-1952 מסרה בתיה טמקין-ברמן את היומן לבית לוחמי הגטאות לשם התקנתו לדפוס, אחרי שערכה את כתב היד. ב-1953 הלכה לעולמה.
הספר "יומן במחתרת" ראה אור בראשונה ב-1956, ביום השנה השלישי למותה, בהוצאת הקיבוץ המאוחד ובית לוחמי הגטאות ע"ש יצחק קצנלסון. ח. ש. בן-אברם תרגם מכתב היד. בהקדמה לספר הוצגה המחברת בתור אישה שגילתה "חוש היסטורי מובהק" וחשה "חובה עמוקה לגבי הדורות הבאים. ה"היומן לא הוצג כיומן אישי אלא כתעודה היסטורית. היה זה ברוח הדברים שכתבה היא עצמה בנובמבר 1944: "מה שביקשתי לא היה אלא לתרום את חלקי הדל לעבודה הקולקטיבית". בהמשך ציינה את עייפותה והקושי לכתוב בסופו של יום, אך "מוכרחה אני לרשום, שלא יישכח דבר".
היומן מ-1956 אינו קל לקריאה. המתרגם הביא את הדברים כלשונם, ושמות האנשים שנזכרים ביומן מופיעים בכתב מוצפן, שפתרונים לו כפי שהספיקה לפענח אותם טמקין-ברמן מוצגים בסוף הספר, עניין המחייב את הקוראים לשוטט בין עמודיו הנוקשים המחשבים להתפורר. קטעים ממנו צונזרו, בנימוק שאלה עלולים לפגוע באנשים מסוימים. ב-2008 ראה היומן אור בהוצאה מחודשת ובתרגום חדש של אורי אורלב, ונקרא עיר בתוך עיר. באוקטובר 1944 כתבה:
"קשה לי לכתוב בזמן האחרון. השינויים הבלתי פוסקים באורח החיים, […] ניתוק מאנשים שעמם חיינו ועבדנו, מכניסים אותי למצב של טשטוש גבולות בין הזיכרונות, החיים בהווה והחלומות. […] אינני יודעת לברור בין האירועים מה חשוב יותר ומה פחות. בהתחלה נדמה לי שחייתי כל מיני חיים, היו כאלה שנראו לי אמיתיים, אחרים משהו זמני, וכל הזמן נדמה היה לי שנחזור לחיים של פעם. בשנות המלחמה הראשונות חייתי כל הזמן עם האשלייה שזוהי צורת חיים זמנית […] ההכרה סירבה להשלים עם המחשבה שרוב האנשים הקרובים אינם קיימים עוד. […] אבד כמעט על תיעוד המרטירולוגיה שלנו, כל החומר על המאבק והעבודה, והפירורים האלה שתוך סיכון חיים אנו נושאים עמנו יכולים להיכחד כל רגע יחד אתנו".
הסטודנטית שבחרה לכתוב עבודת סיום קורס בעקבות יומנה של בתיה טמקין-ברמן התרשמה ממנה עמוקות. הנה אישה שבתקופת השואה גילתה שאר רוח וסיפקה מזון רוחני. את הרעב ללחם השביעה בדמותו של ספר. בחיבור שכתבה הדגישה את החשיבות שראתה ביומן זה ללימוד השואה והוראתה. לדעתה, היכרות עם מציאות החיים של היהודים באירופה בתקופת השואה באמצעות יומן שחיברה אישה אוהבת ספר ומושכת בעט מאפשרת יצירה של חווית לימוד שונה ומרעננת בקרב תלמידים ותלמידות בבית הספר התיכון, שבכוחה לעורר בהם עניין, הזדהות ואפילו: ביקורת. היה משמח לגלות שגםאחרי שלושה דורות הצליחה אישה אחת, שלימדה ילדים אהבת ספר מהי, לעורר השראה בקרב אישה צעירה.
עד לאחרונה, חיפוש בגוגל אחרי בתיה טמקין-ברמן הוביל לתוצאות מועטות, רובן ככולן קשורות לאברהם (אדולף) ברמן ולבנם, פרופ' עמנואל ברמן. במרכז המידע של יד ושםהיא נזכרת בשורה אחת בתור אשתו. גם באתר בית לוחמי הגטאות ובאתר הפרטזינים היא בעיקר אשתו. בזכות פועלו הציבורי ובמיוחד כהונתו כחבר כנסת יש לאברהם ברמן ערך בויקיפדיה. לבנם היחיד, פרופ' עמנואל ברמן, יש ערך בויקיפדיה, המלמד בין היתר שהיה נשוי לסופרת רונית מטלון.
הסטודנט רז טייב בחר להקדיש את הפרויקט המסכם שלו בקורס לכתיבת הערך בתיה טמקין ברמן, במטרה לתרום להנגשה של סיפורה לכלל המשתמשים והמשתמשות ברשת. מעבודתו בארכיון ומראיון שנתן לו עמנואל ברמן, למד להכיר את האישה שפעלה ללא ליאות להצלת נפשות – הן להצלת חיים בפעילותה במחתרת, והן להצלת התרבות כשפעלה להצלת ספרים. בעיניו, העלאת הערך עליה היא בבחינת עשיית צדק היסטורי.
זמן לא רב אחרי שהגיעה משפחת ברמן לארץ, חלתה בפרקינסון וסבלה מדיכאון. כספרנית מקצועית, חיפשה עבודה בספרייה גדולה בארץ. היא ביקשה לעבוד כספרנית בספרייה העירונית של תל אביב. במכתב הבקשה סיפרה על ניסיונה המקצועי הרב בפולין. בהקדמה לספר עיר בתוך עיר מובא המכתב המלא ששלחה, אותו חתמה במילים: "אני רוצה לתת את כל הידיעות שאספתי בחוץ לארץ במשך 20 שנה לעיר תל אביב, שאני אוהבת מאוד". ככל הידוע לא קיבלה מענה. אחרי זמן מה קיבלה עבודה בחצי משרה בספרייה של בית ספר יסודי. ב-1953 הלכה לעולמה.
הערך בתיה טמקין ברמן הועלה במסגרת פרויקט מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה
שרון,
את מורה נפלאה ואני בטוחה שאת מעוררת בסטודנטים ובסטודנטיות שלך השראה עמוקה ומוטיבציה מופלאה להנחיל מורשת חשובה.
הרי בשביל רגעי הנחת האלו בחרנו במקצוע הקשה הזה שיש בו כל כך הרבה "שלח לחמך" וצורך להאמין ביכולת ולו המעטה להשפיע קצת, יחד עם ענווה שהולכת וצומחת לה עם השנים של תחושת "דיינו".
מה שכתבת מרגש מאד.
תמי.
תמי יקרה,
זה הרי עיקר עבודתנו וזה גם שכרנו, וסליחה על המליצה.
תודה!
שרון
יש נקודה מאוד מעניינת שנגעת בה בשורות הראשונות…
אני יודעת שהיא לא עיקר הפוסט (שהוא, אגב, מצוין ומחכים בפני עצמו) אבל בכל זאת אליה אני רוצה להגיב –
דיברנו כבר, יותר מפעם אחת, שכשמלמדים מקצוע *לא* לבגרות אפשר ללמד אותו בדרך כלל בצורה יותר טובה, חוויתית, מעשירה, ואין לי ספק (בין היתר מנסיון אישי ;-)) שיש סיכוי רב יותר שגם התלמידים, לאורך זמן, יזכרו יותר מן השיעורים הללו.
וזו הרי מהות הלמידה בניגוד לשינון למשל.
מצד שני, כפי שציינת, ברגע שמקצוע מוגדר "אינו לבגרות" הוא לאט לאט נמוג משעות המערכת (עיין ערך גאוגרפיה).
אז אמנם מערכת ה"חינוך" שלנו רחוקה מלהיות מושלמת, אבל בעיני זה משמח לראות שיש מרצים, כמוך, שעושים למען הסטודנטים שלהם את הצעד הנוסף שמתבטא בין השאר גם בקורס בו "אין חובת מבחן".
זה בהחלט אחד מעיקרי הפוסט, תודה לך. בעיה היא בסדר העדיפויות של מערכת החינוך, האופן שבו נמדדים ומדורגים בתי הספר ומכאן תיפקודם הכללי כמכווני בחינה ותו לא, החל מהמיצ"ב ועד בחינות הבגרות. על כן כרגע, מקצוע שחובת הבחינה בו מבוטלת נדחק לשולי השוליים והופך באופן אוטומטי ללא חשוב — ראי למשל מה קרה לגיאוגרפיה — והנה פתח לקיצוץ שעות פורמלי יותר ופורמלי פחות, שממילא חסרות במרבית המקצועות. לו משמעות ביטול הבחינה היה פתיחת אפשרויות ללמד ומתן חופש אמיתי למורות ולמורים ללמד היסטוריה ובעיקר לגרום לתלמידים ולתלמידות שלהם לאהוב היסטוריה, הרי זה מבורך. אך כדי שזה יקרה השינוי צריך לבוא מן היסוד, ובוודאי לא על חשבון מקצועות הומניסטיים, שממילא נתפשים בקרב הורים לא מעטים כפחות חשובים, והנה לך עוד סימפטום למצבם של מדעי הרוח בכלל. לא שמעתי אף אחד מציע לבטל את חובת בחינת הבגרות במתמטיקה.
פוסט מקסים ומרגש ובעיקר אני שמחה לראות שיש מי שבחרה את בתיה טמקין ברמן- בהחלט מהנשים שראויות לערך בויקיפדיה. בתור סטודנטית, אני יכולה להעיד שעבודות לוקחות הרבה יותר זמן לעשייה, אבל אין מה להשוות בין הידע והתובנות שאת יוצאת איתן כשאת עושה עבודה לבין מבחן בו אני מרגישה שאחרי שהוא נגמר לא הרבה נשאר. עשיית עבודה זה סוג של מסע בהתמודדות עם הידע שאת צוברת ולכן זה נשאר יותר וגם מעניין יותר, זו למידה אמיתית בעייני. תמשיכי עם זה, זה מביא לכך שסטודנטים/ות יכתבו על בתיה טמקין ברמן ועוד גיבורות ברוחן ולא רק אנה פראנק.
טוב, כי… מתמטיקה זה באמת חשוב 😉
ובנימה רצינית יותר – כאן נשאלת השאלה אם הבעיה היא רק בסדר העדיפויות של מערכת החינוך, או גם בנו ההורים, שנותנים גיבוי לסדר העדיפויות הזה עוד מזמן בית ספר יסודי.
אני זוכרת באחת מישיבות ועד הורים מרכזי בבית ספר באזור השרון שכששאלתי מדוע אין יותר טיולים, נעניתי על ידי המנהלת שהסיבה היא תקציבית (עד פה, לא מפתיע), ומיד לאחר מכן הגיעה תגובה של הורים (ביניהם הורים שילדיהם הבכורים בכיתה ב', ג' – הרחק ממועד הבגרויות, החטיבה וכן הלאה): "מה? עוד טיולים? גם ככה בקושי לומדים…"
ההסבר שלי כי בטיול ניתן ללמוד הרבה יותר על גיאוגרפיה, ביולוגיה, הסטוריה, תנך (וזאת מבלי להזכיר אהבת והכרת הארץ, וקצת ספורט) התקבל למרבה ההפתעה בתמיכה של המנהלת וסגניתה ובהרמת גבה ופקפוק של אותם הורים…