פורסם בעיתון הארץ
ענת סרגוסטי צודקת. התרפקות על כהונתה של אישה בתור ראש ממשלה בישראל מרחיבה את הלב אך זורה חול בעיניים. דרושה מאסה קריטית של נשים בעמדות בכירות ולשם כך דרוש שינוי בסדרי העדיפויו. כדי שזה יקרה, עלינו לשאת עיניים לאישה אחרת, רחל כהן-כגן, ולהקשיב למה שהיא אמרה מזמן.
רחל כהן-כגן / ארכיון הכנסת
יחד עם מאיר, הייתה כהן-כגן אחת משתי הנשים שחתמו על הכרזת העצמאות (מקרב 37 חותמים בסך הכול).היא נולדה ב-1888 באודסה, בה סיימה את לימודיה הגבוהים והתמחתה במתמטיקה. ב-1919 הגיעה לארץ. היא עבדה כגזברית וכמזכירת כבוד של הסתדרות נשים עבריות, הייתה נציגת הרשימה של הסתדרות נשים עבריות וארגון נשים לשיווי זכויות בוועד הקהילה בחיפה ועמדה בראש המחלקה הסוציאלית בו.
לימים הייתה חברת כנסת (נשים, הליברלים). בשונה ממאיר, היא אינה דמות ידועה. היא מעולם לא תפסה את שדות הפעילות המסורתיים של נשים כחיסרון או כמקפצה, אלא חתרה להעלות את קרנם במערכת הפוליטית. זה היה מאבק כמעט אבוד מראש.
בודדה במלחמתה
לקראת הבחירות לאסיפה המכוננת עמדה כהן-כגן בראש רשימת "נשים-ויצו". זו הייתה הפעם היחידה בה ארגוני נשים רצו לכנסת. בדצמבר 1948 היא התראיינה ל"הארץ". העיתונאית שולמית לבארי שאלה אותה איך היא מרגישה בתור אישה יחידה בפרלמנט של ישראל, מתוך הנחה שהיא "בודדה במלחמתה". כהן-כגן סיפרה שהגברים רואים בה אישה ולא פרסונה נבחרת ציבור, ולכן סביבת העבודה שלה לא נעימה ואף קשה, ודאי כשאת לבדך.
רחל כהן-כגן חותמת על הכרזת העצמאות / בנו רותנברג לע"מ
בתור מי שצמחה ופעלה בארגוני נשים, שביסוד פועלם חברה ורווחה, כהן-כגן קראה לא רק להגדלת הייצוג של נשים בכנסת כפשוטו, אלא להעצמה של מה שהיא כינתה "נקודת הראות הנשית" בשלטון, לפיה חברה ורווחה ימוקמו גבוה בסדר העדיפויות.
מאיר היא מודל, כי בעצם עמידתה בראשוּת הממשלה היא הוכיחה שהדבר אפשרי. אך כדי לחולל שינוי מגדרי בתפקידי מפתח בישראל שנחיצותו מתבהרת גם עכשיו דרוש לנו מודל אחר.
כל עוד לא יעמדו בראש ענייני פנים ורווחה תוך קידום מיעוטים, נשים ואחרים, כל עוד נתפעם ממינוי של חברת כנסת לתפקיד יו"ר ועדת חוץ וביטחון בלי לבדוק כמה נשים בכלל יש בה (לפי אתר הכנסת, אישה אחת ו-14 גברים), כל עוד נקרא לאישה לכהן כנשיאה תוך התעלמות מכרטיס הכניסה שלה לציבוריות הישראלית – אנחנו נישאר באותו המקום.