פורסם בעיתון הארץ
בנובמבר 1968 אשה היתה לנשיאת מדינת ישראל ליום אחד. היעדרם מהארץ של הנשיא השלישי, זלמן שזר, ושל יו"ר הכנסת, קדיש לוז, הפכו את ח"כ דבורה נצר, אז סגנית יו"ר הכנסת, באופן רשמי לנשיאה. במפא"י חשבו שזה קוריוז נחמד: "דבורה נצר היא, איפוא, עתה גם ממלאת־מקום נשיא המדינה, וזו הפעם הראשונה שאשה מכהנת בתפקיד זה", כך דווח בעיתון "דבר".
רבקה גובר, מושב נהורה 1959 / לע"מ
זה מסמל את מעמד האשה במדינת ישראל: אם בתפקיד רם מעלה, אז במילוי מקום ובזמן קצוב, במקרה זה – 24 שעות. כמעט 40 שנה אחר כך, שוב נקלעה אשה לתפקיד נשיאת המדינה: היתה זו ח"כ דליה איציק, אז יו"ר הכנסת, במהלך פרשת עבריין המין משה קצב. גם זה היה כתחליף ולזמן מוגבל.
בשנים הראשונות לקיום המדינה אשה בתפקיד רם זה היתה אנקדוטה ותו לא. אף שכבר היתה בנמצא אשה, מחנכת ודמות ציבורית ידועה זה כבר, ששכלה את שני בניה במלחמה, שום קול ציבורי משמעותי לא קרא ל"אֵם הבנים" רבקה גובר למלא תפקיד זה. היה זה מפני שאיש מקרב מובילי הדעה ובעלי העמדה לא חשב שאשה באמת עשויה להתאים לתפקיד נשיאות המדינה. במובן זה, עצם קיומם של קולות הקוראים לשקול ואף לתמוך במועמדותה של מרים פרץ לנשיאות, בוודאי מפי נשים, הוא תקדים חשוב שמלמד על התקדמות במעמד האשה בישראל.
בשנות החמישים היתה גובר דמות מופת לנשים יהודיות ציוניות בישראל. היא נולדה ב-1902 באוקראינה, עבדה כמורה, וב-1925 עלתה ארצה. יחד עם מרדכי גובר התיישבה ברחובות, אחרי כן הם היו ממייסדי כפר ביל"ו וכפר ורבורג. שלושת התינוקות הראשונים שילדה מתו. התינוק הרביעי, אפרים, נולד בשנת 1927. ארבע שנים אחריו נולד צבי, ואחרי כן, חיה.
בשנות הארבעים התגייסה גובר לחיל העזר הבריטי. במרץ 1948 נהרג אפרים, אחרי ארבעה חודשים נפל צבי. "נהרסנו מאוד, אך לא נוצחנו", כתבה גובר לחברה קרובה. ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן־גוריון, כינה אותה "אם הבנים". במשך שנים נודעה גובר בהתנדבותה ובפעילותה הציבורית למען הכלל בקליטת עלייה ובהתיישבות. המחנכת יהודית הררי כתבה, שהיא היתה האם הישראלית האולטימטיבית, מפני שהיא הקריבה את חיי בניה למען הגנת הארץ, והקדישה את חייה שלה לבניין החברה.
רבקה גובר, מרים פרץ
בין קורות החיים של גובר לאלה של פרץ יש דמיון רב. שתיהן שכלו שני בנים חיילים, שתיהן היו לדמויות ציבוריות, שתיהן זכו בפרס ישראל. גובר קיבלה את הפרס בשנת תשל"ו (1976) על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה, פרץ בשנת תשע"ח (2018), על חיזוק הרוח היהודית והישראלית. כל אחת בשעתה נבחרה לשאת דברים בטקס בשם חתני וכלות הפרס.
הוקרה לאם ששני בניה נפלו והיתה דמות ציבורית שלפועלה היה וישנו היבט חינוכי חזק, היא ביטוי אחד לאישוש ייעודן של נשים יהודיות במדינת ישראל. מאז הקמת המדינה נשים חזרו והזכירו את תפקידיהן בבניין האומה, שביסודם אימהוּת. נשים צעירות ראו את עצמן כיולדות ומחנכות הדור הבא של חיילי צה"ל. בה בשעה, נשים זיהו את אימהותן כאמצעי מועיל להשמעת קול במרחב הציבורי.
הן עשו זאת למשל כאשר קראו לנשים לגלות מעורבות בסוגיות הקשורות לביטחון ישראל ולהצטרף לתנועות מחאה למען השלום, וכאשר איששו את מידת התאמתן של נשים לתפקידי ציבור, לדוגמה בתור חברות כנסת, כשהדגישו תכונות כמו חמלה ודאגה, נאמנות ומסירות. הקריאה של נשים לשקול את מועמדותה של מרים פרץ לנשיאות המדינה היא ביטוי לאותה מגמה.
הכללתה של פרץ ברשימת המועמדים לנשיאות המדינה מחזקת את הגבולות המסורתיים של המגדר. בראש קורות החיים שלה עומד מצבה המשפחתי, מעין "אם בנים" שנייה. אם היא תיבחר לנשיאות, יהיה זה אישוש וביסוס של מקומן המוגבל של נשים במדינת ישראל, וביצור האימהות בתור כרטיס כניסה של נשים יהודיות ציוניות למרחב הציבורי, המחייבת נכונות להעמיד צאצאים ולהקריבם למדינה ללא תנאי. במובן זה, היא אחת מני רבות. תשומת הלב מתמקדת בה לנוכח השכול הכפול, ובהתאמה, התפקיד הרם ששמה נקשר בו עכשיו.
כל זה יקרה גם אם היא לא תיבחר לנשיאות. אחרי הכל, השלטון אמנם שש לאמץ לחיקו נשים אצילות נפש כדוגמת פרץ וגובר, וגם מוכן להעניק להן את הפרס היוקרתי ביותר מטעם המדינה. אך מכאן ועד מילוי תפקיד רשמי שיש בו לא רק ייצוג אלא גם סמכויות מסוימות, הענקת חנינה למשל, הדרך ארוכה, ואחריתה מי תשורנה.