כשאמרו לטרקטוריסטית יפה ברוידא שאין סיכוי שתמצא עבודה במקצוע, היא, כך סופר, נשכבה על יד הטרקטור ונשבעה לא לזוז. 

יפה ברוידא / דבר הפועלת

כשבקיבוץ גבעת חיים החליטו לא לאפשר לה לנהוג בטרקטור, היא הייתה לטרקטוריסטית עצמאית. אך גם מחוץ למשק היה עליה לחרוש בשדה בור, הפעם תודעתי: לא רצו לקבל אותה לעבודה. בתירוצים שונים שיישמעו מוכרים לנשים רבות שבחרו במקצוע שנחשב למקצוע של גברים.

היא נולדה ב-1904 בפולין, עלתה לארץ בעלייה השלישית. הוריה ושלוש אחיותיה נשארו בפולין. היא גרה בתל אביב, בשכונת בורוכוב, ואחר כך בבאר יעקב, ייבשה ביצות במסגרת פלוגת עין חרוד, עבדה בבניין בבלפוריה, למדה מטעים במקוה ישראל וסללה כבישים בתל אביב. אחר כך ריכזה בשליחות התנועה הקיבוצית את לשכת העבודה של פועלי רמת גן.

היא למדה לנהוג בטרקטור ב-1939–1940 בקורס טרקטוריסטיות מטעם מועצת הפועלות בבית הספר במושב נהלל. זה היה בימי מלחמת העולם השנייה, אז נשים נקראו למלא תפקידים שבאופן מסורתי היו של גברים, במקצועות שונים. היא סיימה את הקורס בהצטיינות ומצאה את ייעודה.

בכתבות עליה בעיתונות חזרו וסיפרו כמה היה לה קשה למצוא עבודה. "דרך ארוכה של מאבק, וכיבושים רבים מאחוריה", כתבה עליה הסופרת והעורכת רבקה אלפר, וסיפרה כיצד היה עליה "לחזר על פתחי נותני עבודה ולהתקל בכל פעם בסירוב, באשר אשה היא".

כשחיפשה עבודה נהגו לשאול אותה: "בעלך הוא הטרקטוריסט?" כשאמרה שהיא הטרקטוריסטית דחו אותה בנמוק שהעבודה כבר נמסרה למישהו אחר, או שבעצם נחוץ סוג טרקטור שונה משהיה לה. במקרים אחרים דחו אותה בנימוק שכל זה הוא "קפריזה של בחורה". כך, בתחילת הדרך "היתה נאלצת לקבל עבודה באדמות טרשים ובגבולות ובחלקות מוזנחות ומקולקלות, שטרקטוריסט אחר לא נאות לעבוד שם". אצל יהודים לא קיבלה עבודה, וחרשה שדות של יישובים ערביים במשולש.

בשונה מטרקטוריסטים אחרים, שנהגו להשכיר את הטרקטור שלהם לנהג שכיר אחרי יום העבודה, היא לא נתנה לאף אחד לעלות על הטרקטור שלה. "היא אינה מוכנה לקבל טרקטוריסט-גבר כשותף על ידה, מחשש אובדן עצמאותה", סיפרה אלפר והביעה צער ש"לא נמצאת טרקטוריסטית אישה שתעבוד איתה בשותפות". 

חברותיה לקורס בנהלל נהגו כמה שנים בטרקטור, אך חברות הקיבוצים שבהן בתוך כמה שנים נשלחו לעבוד בבית הילדים ובמטבח. אלפר תהתה למה נשים לא נמשכות למקצוע: ייתכן שזה בגלל "רפיון רוח ורפיון גו" שירד על הנשים, שכבר "אין הן אצות לכיבושים" בעולם העבודה.

ברוידא לא ויתרה על המקצוע שלה, והפכה אותו לאורח חיים: הטרקטור והשדה היו לה בית, והיא נעה ונדה בבית נייד שהוצמד לטרקטור. העבודה בעיניה היתה קלה ופשוטה: אחרי הריאיון הציעה לרבקה אלפר להצטרף אליה, "הרי העבודה עצמה בטרקטור אינה קשה. תמצאי כאן חדוה ודרור לנפשך".

ביולי 1955 זכתה בפרס הייעול על שם קפלן של מכון העבודה והייצור. בדברים שנשאה עם קבלת הפרס אמרה: "כולכם סבורים ודאי כי בשביל טרקטור יש צורך בשרירים גבריים. זוהי טעות". בטקס נאמה גולדה מאיר, שהייתה אז שרת העבודה, ושיבחה אותה "על כך שחדרה לענף הטרקטורים וקראה לציבור הנשים ללכת בעקבותיה".

בגיל 65 היא עבדה בחולות בת-ים במסגרת עבודה לחברת "מקורות". הזמנים השתנו, אמרה אז, "החלוציות כבר עברה מן העולם". מסיפורה עולה בעיקר נחישות. "ככל שמקשים עלי, היומרה שלי חזקה יותר", אמרה בסוף ימיה. נראה שזו מוטיבציה שנשים רבות יכולות להזדהות עמה: כאשר נשללת מאיתנו זכות, שבעינינו היא בסיסית, השלילה הופכת לכוח מניע.