ברכה פולד / אתר מוזיאון הפלמ"ח

"ליל וינגייט", ב-26 במרץ 1946, היה הלילה בו נערכו כוחות ההגנה והפלמ"ח בתל אביב לקליטת מעפילים מן האונייה "אורד וינגייט" עם הגיעם לחוף. בפעולה זו ברכה פולד היתה מפקדת חולייה, שפעלה בתל אביב. הבריטים גילו את האנייה בלב ים והפנו אותה לעתלית. חברי החולייה עליה פיקדה לא ידעו זאת, והמשיכו להתבצר בבניין בתל אביב. היא נהרגה בחילופי אש עם הבריטים. היא ירתה לכיוון המשוריין, נורתה ונפצעה קשה. זמן קצר אחרי כן נפטרה.

ברכה פולד נולדה ב-26 בדצמבר 1926 וגדלה בברלין, בת שנייה ללותר ולוטה פולד. הוריה נתנו לה את השם ברברה, בכך ביטא אביה את הערכתו לתפקיד שמילא בימי מלחמת העולם הראשונה, כקצין בצבא הגרמני. היא למדה בבית ספר יהודי, ובגיל צעיר מאוד למדה לקרוא. המוטיבציה היתה בזכות היותה בת שנייה במשפחה. "אחותה היתה גדולה ממנה בארבע שנים, ובגלל עודף-גיל זה כבר היה לה עודף-ידיעות", סיפרה אמה. היא רצתה לדעת את כל מה שכבר יודעת אחותה, שכבר למדה בבית הספר, וכך בעוד "חברותיה שיחקו בבובות, היתה יושבת שעות ליד שולחן הכתיבה", ולמדה לקרוא ולכתוב.

אמה סיפרה על ילדה ונערה ש"היתה משיגה כל מה שרצתה, כי לא ידעה לאות ולא נרתעה מכל קושי או מאמץ, כשרצתה להגשים משהו". היה לכך מחיר חברתי, שכן השאיפה להצטיין הכבידה עליה, וכך "לעתים קרובות היתה בודדה, וסבלה מזה". לפעמים אמרה לה: "אין אדם צריך להיות הראשון תמיד בהישגים פיסיים ורוחניים, לא תמיד הוא צריך לעמוד בראש, ולפרוש לצדדים כשהדבר אינו ניתן לו, אלא הוא צריך לתת את חלקו ולקבל את חלקו בתוך החברה. לא האינטליגנציה הוא העיקר, אלא יחסים אנושיים טובים של היחיד אל זולתו ואל החברה קובעים את מהותה של אישיות".

ממרחק הזמן, אפשר לקרוא את הדברים גם כעצה טובה של אם לילדתה המחפשת את דרכה בעולם, ודאי לעצמה את אישיותה. מזכרונותיה של האם, ברור שבתה היתה מודעת לכך, גם בגיל צעיר מאוד: "היא התאמצה להסתדר בחברה, לוותר, אף שהדבר היה לה קשה. כי לא רק כלפי זולתה היתה מרבה בביקורת, אלא גם את חולשותיה שלה ידעה". אחת מדרכי ההתמודדות היתה, כך נראה, לדכא את נחישותה זו, אז היתה "טורחת כל כך להיות רכת-לב, אף כשלא הכול מוצא חן בעיני".

מציאות החיים בגרמניה של שנות השלושים פגעה אנושות במשפחה. בעקבות "ליל הבדולח" בתשעה בנובמבר 1938, אביה איבדה עצמו לדעת. לוטה פולד סיפרה לבתה שאביה מת משבץ לב. יחד עם האם הגיעה לארץ, למדה בבית הספר "בלפור" בניהולה של יהודית הררי (אייזנברג) ושינתה את שמה לשם עברי. בקיץ 1944 התגייסה לפלמ"ח.

המאמץ להצטיין ניכר גם בבואה לאחוז בנשק, בוודאי לנוכח המקום שהועידו לנשים גם בכוחות המגן של היישוב העברי. היא היתה חברת הכשרה, השתתפה בקורס מ"כים ובקורס מד"סים ובדומה לפלמ"חניקיות אחרות גם היא שמה לב שהיא חוזרת ומשתתפת בקורסים שונים, אך טרם יצאה בעצמה לקרב. דומה שהמאמץ להצטיין, להשיג את מה שרצתה, נתקל בקושי פחות צפוי: אחרי הכול, בפלמ"ח הניפו את דגל השוויון בין החברים לחברות, שלא תמיד עלה בקנה אחד עם המציאות. במכתב אישי לחברתה עדה רונן היא כתבה:

"החברים יצאו לפעולה. אותי השאירו במחנה. האם לשם כך התגייסתי, כדי להיות יושבת בית כשאחרים נלחמים? האם בגלל היותי בחורה מקפחים אותי? והרי אני יודעת שאוכל לשאת הכול בדיוק כמו הבחורים? וכי למה גייסו אותי אם אין צורך בבחורות? אם אינני נחוצה אלך לי הביתה ואמשיך בלימודים כי בעצם אין לי כל נטייה למלחמה. אם התגייסתי עשיתי זאת בגלל צו השעה ואם אני מיותרת – אלך לי ודי!".

שנה אחרי נפילתה שיתפה אמה בשיחה שהיתה להן אחרי שסיימה את לימודיה בתיכון. "מה היית רוצה לעשות באמת?", שאלה אותה האם. היא אמרה: "הייתי רוצה ללמוד רפואה, אבל גם שפות מעניינות אותי, ומלבד זה, בעיקר הייתי רוצה לעשות משהו למען הארץ". נראה שהמאמץ "להיות רכת-לב" התבטא גם בהערכתה העצמית כשהיתה לאישה צעירה. "חבל שאין לי כישרונות של ממש, ומשום כך איני יודעת מה יהיה עלי". היא רצתה לנסוע ללמוד בחוץ לארץ. "לפי שעה איני רוצה לעזוב את ארץ ישראל. כאן מקומי בימים קשים אלו. אבל רוצה הייתי להגיע למשהו גדול מאוד".

ההלוויה בבית העלמין נחלת יצחק היתה ברוב עם, והיא – לסמל. היותה אישה העצימה זאת. אניית מעפילים שיצאה לדרכה מאיטליה בתשעה באוקטובר 1946 נקראה על שמה. בדומה ל"ליל וינגייט" גם אונייה זו נתפסה בלב ים, והבריטים הובילו את הנוסעים והנוסעות לאוניות גירוש. במרץ 1947, במלאת שנה לנפילתה, כתבה לוטה פולד: "היא – ואנחנו – שילמנו את המחיר היקר ביותר, והיא השיגה את ההישג הגבוה ביותר שניתן לאדם: היא נחרתה כסמל מבהיק בזכרון-עד של עמה".

ביום חמישי, 19 במרץ 2020, יום התאריך העברי לנפילתה, תתקיים אזכרה בבית העלמין נחלת יצחק לברכה פולד שנפלה על משמר ההעפלה. מלבד ביטוי לנחישותה של פולד, ייתכן שההנחה היא שממילא המשתתפים והמשתתפות הצפוי יהיו מועטים, ואולי לא.

לספר ברכה פולד מאת שרי גל בהוצאת הקיבוץ המאוחד ספריית פועלים | לשיר ברכה פולד מאת נתן אלתרמן | ברכה פולד באתר הפלמ"ח

תודה ליוסי עוזיאל, הנחוש לקיים את האזכרה ויהי מה. יום חמישי, כ"ג אדר תש"ף, 19.3.2020 בשעה 16:00, בית העלמין נחלת יצחק בחלקת חללי ההגנה, הביטחון וההעפלה.

עדכון: האזכרה התקיימה, היה בה איש אחד.