היא נולדה ב-1930 בחדרה, ב-1936 היתה המשפחה ממייסדות מושב חוגלה בעמק חפר. בספר חברות הכנסת: נשים מובילות בישראל מאת שביט בן-אריה מסופר שהיא סייעה לאימה בעבודות המשק, הרבתה לקרוא ספרים והיתה שוערת בקבוצת הכדורגל של בית הספר. היא למדה הוראה, אך לא עסקה בזה: הפסיקה את הלימודים בתקופת מלחמת העצמאות ושירתה כפקידה ואחרי הקמת צה"ל כקצינה בחיל נשים.

נישואיה הראשונים הסתיימו בפרידה, וב-1959 היא נישאה למרדכי נמיר, שהיה ראש העיר תל אביב, חבר כנסת ושר העבודה; לימים היא תהיה שרת העבודה והרווחה. ב-1967 החליפה את דבורה נצר בתפקיד מזכירת ארגון אמהות עובדות, ארגון שבו גם אימא שלה התנדבה במסגרתו. שנה אחרי שנבחרה לכנסת מונתה לתפקיד יו"ר הוועדה למעמד האישה. המלצותיה של הוועדה הוגשו ב-1978.

מטרת הוועדה היתה לבחון את כל ההיבטים שיש בהם לכדי לקדם את זכויות האישה ולבטל את האפלייה מטעמי מין (אז המילה מגדר עדיין לא היתה קיימת). בהקדמה לדו"ח הוועדה והמלצותיה כתבה: "לא היה זה בבחינת סוד כי הישגיהן של הנשים בישראל היו שם דבר בעולם כולו, אך בשנים האחרונות התגברה ההכרה […] כי חל פיחות משמעותי במעמדן של הנשים, וכי אין לדחות טיפול והתייחסות לנושא זה לשעת פנאי הן משום ההערכה לאשה כפרט והן מתוך הכרת השפעתה הרבה על דמות החברה". בקיצור, מעמד האישה הוא נושא חשוב ואף בוער, ואין לדחות את דיון באפלייתה של קבוצת מיעוט בתואנה שיש עניינים חשובים יותר, ביטחון למשל.

העיקרון שהנחה את המלצות הוועדה, כתבה, היה כי "שוויון האישה הוא אחד מערכי היסוד של המדינה […] אין אנו דורשים זכויות יתר לנשים. אך כל עוד נשים מצויות בעמדה התחלתית נחותה […] לא ראינו צידוק בביטול זכויות קיימות". עם התחומים בהם ניכרה אפלייה נמנו שכר, השכלה, וקבלה לעבודה. ביטויים לכך יש במקומות שונים בדו"ח, למשל בהמלצה בנושא ייצוג נשים במוסדות נבחרים.

בין היתר הוועדה המליצה כי "המפלגות תבטחנה ייצוג לנשים ברשימותיהן לכנסת ותייחדנה לפחות 25% מן המקומות הריאליים ברשימות המועמדים לנשים". שריון נדרש גם ברשימות לרשויות המקומיות. בנוסף, יש להגביר את ההסברה בקרב נשים בדבר החשיבות של הצגת מועמדות למוסדות נבחרים ולתפקידים בממשלה. 

על מקומה כאישה בפוליטיקה אמרה בריאיון למעריב: "מאישה רוצים שתהיה נעימה, רכה ונחמדה. אני לא חושבת שבפוליטיקה נשים צריכות להיות רכות. מכל מקום, אני כזאת ונמאס לי להצטדק על כך. אני לא מתכוונת לעשות מאמץ לשנות את עצמי".

חלק מן ההמלצות עסקו במקום של נשים בתקשורת ובסיקור על ידי התקשורת. לפי הדו"ח, הצגה לא מאוזנת של האשה באמצעי התקשורת היא תוצאה של חוסר מודעות מצד מי שמופקדים על כך. כך, "יש להמליץ לאחראים ברשות השידור לחתור להצגה אובייקטיבית ומאוזנת של תפקידי נשים כפרטים וכציבור במשפחה ובעבודה. כאשר נשים הן נושא לסיקור, במיוחד בחדשות, להקפיד שלהצגתן לא תלווה נימה סקסיסטית או לגלגנית".

בנוסף, "יש ליזום הצגת נושאי טיפול ותכניות בהם ממלאות נשים תפקידים מגוונים, תוך הדגשת ריבוי כישוריהן האישיים והמקצועיים לעשות כן". היו אלה ימים של ערוץ אחד בטלוויזיה. לפי מדיניות רשות השידור אז, וכך גם במשך שנים, אישה לא פתחה את מהדורת "מבט לחדשות".

אחרי פרסום ההמלצות, הוגשה הצעה לסדר היום של הכנסת בדבר יישומן. שנה אחרי כן ההצעה הועברה לדיון לוועדת העבודה והרווחה של הכנסת, אז בראשות ח"כ מנחם פורוש מאגודת ישראל, שם נתקעה. "ההבטחות לנשים פרחו ואינן. כשרוצים לדחות פתרון של בעיות – מקימים ועדה לבדיקתן. אחר כך מעיינים במשך שנים בהמלצות. בסוף, חלק מהבעיות מחמיר, חלק בא ממילא על פתרונות וחלק נשאר באותו מצב כשהיה", כתבה ב-1980.

בכל הנוגע לקידום נשים, מדיניות הממשלה מסתכמת בנסיגה לאחור, קבעה. אמנם צריך לקרוא את הדברים על רקע המהפך ומקומה של ח"כ נמיר בספסלי האופוזיציה, אך צריכות לזכור גם, שקידום זכויות נשים לא בהכרח עמד לנגד עיניהם של אלה או אלה במפה הפוליטית בישראל.

בכנסת היא המשיכה לעסוק בנושא קידום נשים וזכויותיהן. ב-1985 הגישה שאילתה לשר החינוך והתרבות בנושא ייצוג נשים בקרב הזוכים בפרס ישראל. הוא השיב לה שממילא היתה רק מועמדת אחת, וכי על ארגוני הנשים לפעול כדי להציע מועמדויות. ב-1977 פנתה לשר החינוך והתרבות דאז בשמה של שופטת כדורגל שלא הצליחה למצוא עבודה במקצוע אף שסיימה את קורס שופטי הכדורגל בהצטיינות. במכתב ששלחה סקרה את פעילות כדורגל נשים בארץ, וציינה כי פועלות בישראל 18 קבוצות וכ-300 בנות מתאמנות ומשחקות כדורגל והזכירה לשר כי לא מכבר פנתה אליו ו"העליתי את בעיות תקציב והתמיכה בקבוצות אלה […] והובטחה לי התייחסות חיובית ותמיכה לענף כדורגל בנות".

ביום ראשון שבעה ביולי 2019, הלכה לעולמה.

על אורה נמיר באתר הכנסת

תודה לתמר אשל שנתנה לי עותק מדו"ח הוועדה