נשיאה ליום אחד

לפני חמישים שנה, אחרי עשרים שנות כהונה כחברת כנסת, החליטה דבורה נצר שהגיע הזמן לפרוש. צריך לפנות את הבימה לאחרים, צעירים יותר, הסבירה, וחוץ מזה, "אדם חייב לפרוש בזמן". היא היתה חברת כנסת מטעם מפא"י. היא היתה האישה הראשונה שכיהנה כיו"ר ועדת הכנסת, ובכנסת הששית היתה סגנית יו"ר הכנסת. באמצע נובמבר 1968 היתה נשיאת המדינה ליום אחד. 

דבורה נצר שהייתה חברת כנסת מטעם סיעת מפא"י ובמשך יום אחד גם כיהנה בתור נשיאת מדינת ישראל

דבורה נצר 1989-1897 / ישראל נגלית לעין

היה זה בעקבות היעדרות מהארץ של נשיא המדינה זלמן שזר ושל יו"ר הכנסת דאז, קדיש לוז. "דבורה נצר היא, איפוא, עתה גם ממלאת מקום נשיא המדינה, וזו הפעם הראשונה שאשה מכהנת בתפקיד זה", דיווח עיתון דבר, הביטאון העיקרי של המפלגה. גם זה מסמל את מעמד האישה בארץ: אם בתפקיד בכיר, אז ממלאת מקום ולזמן קצוב, במקרה הזה: 24 שעות.היא נולדה באחד במאי 1897, בת בכורה לפסיה לבית שולמן ושמעון לייב דיסקין, שבין היתר לימד עברית בחדר מתוקן שהקים בביתו. כילדה למדה עם אחיה בחדר של אביה, שהקפיד שתלמד עברית. אחרי לימודיה בגימנסיה למדה רפואה וביולוגיה ולימים עסקה בהוראה.

לכנסת הראשונה הגיעה אחרי פעילות ציבורית במועצת הפועלות ובארגון אמהות עובדות, ואחרי 24 שנה כמורה, מחנכת ומנהלת בית ספר ערב לנוער עובד, שראשיתו בנווה צדק. עם הגידול במספר התלמידים והתרחבותו של בית הספר, הקימה בית ספר לנערים עובדים, בבניין שקיים עד היום בגן מאיר בתל אביב. בבוקר היה זה בית חינוך, בערב היה זה בית ספר לילדים עובדים. 

ברוסיה היתה פעילה ציונית, ובשל כך נאסרה פעמיים: בפעם ראשונה בשנת 1921 ובפעם השנייה בשנת 1922. כעבור כשלוש שנים עלתה ארצה עם בן זוגה, שרגא נצר, ועם בנם, הם גרו בתל אביב. ב-1932 נולדה הבת. בתחילה, עבדה בתור מבשלת וכובסת.

בפעילותה בכנסת עסקה דבורה נצר רבות בחינוך. בקיץ 1949, בנאום במליאת הכנסת בנושא  חוק חינוך חובה (אז נקרא: חוק לימוד חובה), דיברה על החשיבות של לימוד חובה לכול, וקראה להכליל גם בית ספר ערב. באותה תקופה עדיין היה מדובר על זרמים בחינוך, חוק חינוך ממלכתי התקבל ב-1953.

ארבעה ימים לפני הבחירות לכנסת החמישית (1961) היא כתבה: "בימים הנסערים כעת אין לבי לוויכוח עם המפלגות השונות. ברצוני להתרכז בבעיה אחרת, אם כי רבים העניינים המעסיקים אותנו היום, וזוהי שאלת החינוך". היא הסבירה שהתפקיד החשוב ביותר של נבחרי העם הוא בהקשר חינוכי, ובין היתר הדגישה את התפקיד של המורות הצעירות כמחנכות, וקראה "לעודד את הדור הצעיר לתפקידי הוראה", כי "זוהי שליחות חלוצית עליונה". אלה היו הימים האחרונים של הכנסת הרביעית, שהיתה, עד לא מזמן, הקצרה בתולדות המדינה מבחינת משך הכהונה שלה (1959-1961).

דבורה נצר יחד עם חברות כנסת אחרות בבה אידלסון ועדה פישמן חברות כנסת מטעם מפא"י

עם בכירות מפא"י. משמאל: דבורה נצר

כאשר פרשה מהכנסת, הדגישה את החשיבות של עבודה מחוץ לבית בעבור נשים. בריאיון שנתנה אמרה על בתה: "היא נולדה בארגון אמהות עובדות. הנה הוכחה שאפשר לעבוד מחוץ לבית. להיות פעילה בעבודה ציבורית וגם לשמור על חיי המשפחה". בתה היא פרופ' רנה שפירא, כלת פרס ישראל לחקר החינוך (1995).

בכנסת הששית היתה סגנית יו"ר הכנסת. לפי בתה, כשהיתה דבורה נצר ילדה היא האזינה לשיעורים שנתן אביה דרך דלת המטבח. באחת הפעמים, אחרי השיעור, ניגשה אליו ופתרה תרגיל שהתלמידים האחרים התקשו לפתור אותו. אביה אמר לה: "דבוירלה דבוירלה, אם היית בן, בטח היית ראש ישיבה". ב-13 בדצמבר 1966, כאשר פתחה את הישיבה הראשונה בכנסת בתור יושבת ראש, כך מסופר, אמרה: "אבא, אני ראש ישיבה".

עם פרישתה דיברה על הייצוג הנמוך של נשים בכנסת. "במשך עשרים שנה לא זזנו", אמרה וכיוונה לשיעור הח"כיות, שעמד על כעשרה אחוזים. זה לא מספיק: "אנחנו צריכות יותר נשים בכנסת". היא הביעה תקווה שבכנסת השביעית מספר חברות הכנסת יעלה, ו"תבחרנה יותר נשים שתוכלנה לתרום לחקיקה ולהוכיח עצמן, במליאת הכנסת ובעבודת הוועדות". מתקבל הרושם שהיא קיוותה בעיקר לכניסתן של נשים צעירות. כך או כך, זה לא קרה. בכנסת השביעית מספר הנשים היה בשפל של כל הזמנים: שמונה בלבד.

לערך דבורה נצר, שהרחיבה הסטודנטית שרה פרץ במסגרת פרויקט מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה

על דבורה נצר בספר חברות הכנסת: נשים מובילות בישראל מאת שביט בן-אריה

על דבורה נצר ושרגא נצר בספרה של רנה שפירא, לוי יצחק 9, תל אביב בהוצאת כרמל

לאלבום משפחת נצר באתר ישראל נגלית לעין