בלוז לכחולת המדים

בתחילת חודש מאי 2019 הלכה לעולמה האישה הידועה בתולדות משטרת ישראל בתור מייסדת שירות הנשים. דרכה של נצ"מ נעמי שדמי בשורות המשטרה, אותה החלה בשנת 1961, ופעילותה לקידום מקומן של הנשים בה, רצופה הישגים.

ניצב משנה נעמי שדמי הייתה קצינה בכירה במשטרת ישראל ניצולת השואה, חיברה את הספר מרתה ונעמי. הקימה את יחידת השוטרות בתחילת שנות השישים

נעמי שדמי, לימים נצ"מ / משטרת ישראל

בה בעת היא משקפת את מקומן של נשים בהיסטוריה של משטרת ישראל מן הכיוון ההפוך, שביסודו אפליה גלויה ומתמשכת שמניין ימיה כמעט כמניין ימי המשטרה.שדמי נולדה ב-1931 בשם מרתה שפיץ. ארצה הגיעה בגיל 16, אחרי שעברה את השואה בהונגריה. היא שירתה בנח"ל וכקצינת ח"ן בחיל האוויר. למשטרה התגייסה לאחר שנענתה ליוזמתו של עמוס בן-גוריון, אז מפקד מחוז תל אביב ולימים סגן המפכ"ל, להקים יחידת סיור של שוטרות.

הקצונה הבכירה לא התלהבה מהיוזמה. במחוז תל אביב הסבירו לשדמי שנשים לא מתאימות, כי שוטר יתקשה לקבל אישה כקולגה, הציבור לא יסור למרותה של שוטרת ונשים לא מסוגלות לעמוד במאמצים הפיזיים והנפשיים הדרושים לתפקיד. בספרה האוטוביוגרפי ("מרתה ונעמי", הוצאת משרד הביטחון) סיפרה שדמי כי כאשר שמעה "את הקביעה החד-משמעית שהרעיון לא יצליח וכי נשים אינן מסוגלות למלא בארץ תפקיד של שוטרות – נדרכתי ונדלקתי".

נתוני הפתיחה שלה היו בעייתיים ביותר. עיקרון השוויון בין נשים לגברים היה זר לחלוטין למשטרת ישראל. להוציא שנת 1948, אז גויסו נשים לתפקידים שונים והונחו יסודות לשירות נשים במשטרה, התגבשה בסגל הפיקוד הבכיר מדיניות לפיה נשים לא היו כוח אדם בעל ערך.

כך, זמן קצר אחרי הקמת המשטרה, סמכויותיה של קצינת השוטרות הראשונה, מפקחת שנייה צפורה פל-שיק, הלכו וצומצמו עד שהועברה מתפקידה וב-1951 פרשה. שירות נשים הסתכם בשני תפקידים: בגלל המין הביולוגי, גברים לא יכלו לבצע חיפוש גופני על חשודה, עצורה או אסירה, ולכן גויסו נשים לכך; בגלל ההשתייכות המגדרית, גברים לא מילאו תפקידי מזכירוּת ולכן העסיקו נשים בתפקידים אלה, ובשכר נמוך.

מי יקשיבו לשוטרות

סיפורה של שדמי מלמד כיצד במשך עשרים שנות שירותה חזרה ונתקלה בתקרות בטון. כאשר החלה את שירותה, קיבלה דרגת מפקח, "דרגה נמוכה שביטאה את ההתנגדות במשטרה לשילובן של שוטרות". כאשר פעלה כדי לקדם שוטרות לתפקידי פיקוד, אמרו לה: "גייסנו שוטרות תנועה, ולא מפקדות".

כאשר הציעה לשלב נשים במחוז ירושלים, אמרו לה: "ייתכן שבמקום אחר יש מקום לשוטרות, אך לא בירושלים", מפני ש"הדתיים לא יקבלו שוטרות". כשניסתה לקדם נשים לקצונה, אמרו לה ששירותן אינו משתלם כי "שוטרות מתחתנות ונכנסות להריון, וכעבור זמן אינן יכולות למלא את תפקידן" והיא אף התבקשה לתמוך בהחלטה לפיה כל שוטרת תתחייב עם גיוסה כי תתפטר ברגע שתתחתן.

בריאיונות שנתנה במהלך השנים נשאלה כיצד היא משלבת בין הקריירה במשטרה לבין ניהול בית וגידול ילדים. "אסור לאישה לבנות את הקריירה על חשבון החיים המשפחתיים שלה. אך כאשר אישה בוחרת בחיי קריירה ויוצאת לעבוד, עליה לקחת על עצמה את כל המוטל עליה במסגרת התפקיד. אסור לה בשום אופן להיות בעייתית, כי אם תהיה בעייתית – לא תתקדם ולא תממש את שאיפותיה". בכך ביטאה את ההנחה לפיה נשים צריכות להתאים את עצמן לקריטריונים שלא הן קבעו, כאן בעולם העבודה.

לשאלה המתבקשת בדבר רגשי אשמה, אמרה: "הרבה פעמים עשיתי לעצמי חשבון נפש, שאלתי אם אינני פוגעת בילדים. אך התשובה תמיד הרגיעה את מצפוני האמהי: מה שקובע זו האווירה בבית. אני שמשוכנעת שלא באמת חשובה כמות הזמן שעומדת לרשותך עם הילדים. חשובה היא האיכות – ולא הכמות". בעיניה, "אין דבר גרוע יותר מאשר אם מתוסכלת החושבת שהקריבה הכל למען משפחתה", ולא רק זה: "כאשר לאם יש חוויות משלה, היא זוכה ליותר הערכה מילדיה".

בשנת 1979 היא אמרה: "צריך להיות עשויה מפלדה בגלל שהחברה הישראלית אינה יודעת לתת לך את המינימום – לא מבחינת מעונות הילדים ולא מבחינת הקלות במס. לכן נשים רבות מרימות ידיים ומפסיקות לעבוד, או שהן פונות לתעסוקה פחות מעניינת. חבל מאד שמוצאים פחות ופחות נשים במקצועות כמו שופטות, רופאות ומדעניות". השאלה בדבר מידת התמיכה של המדינה בנושא עדיין אקטואלית.

אין משטרה בלי נשים

במהלך שירותה במשטרה השלימה שדמי תואר ראשון על חשבונה, כי "לפי פקודות הקבע של משטרת ישראל נכללו רק שוטרים-גברים בין מקבלי ההטבות והזכויות, לרבות לימודים במוסדות אקדמיים; שוטרות – לא". במהלך הלימודים התמודדה עם פרופסור שהטריד אותה מינית. אחרי שדחתה אותו מפורשות, התנכל לה. "כמה טוב שבינתיים חוקקו את החוק נגד הטרדה מינית", העירה.

לקראת פרישתה, בתחילת שנות השמונים, עמד שיעור הנשים במשטרה על כ-15 אחוז מקרב כוח האדם, מתוכן כ-300 קצינות. כמחצית מן הנשים במשטרה היו אמהות לילדים קטנים. "להיות שוטרת זה קשה, להיות אם עובדת זה קשה פי כמה, היא יודעת תמיד מתי היא יוצאת מהבית, אף פעם אינה יודעת מתי תחזור", הסבירה שדמי.

במהלך השנים חל שינוי בשיעור הנשים במשטרה והוא עלה באופן משמעותי: שיעור הנשים מבין משרתי הקבע במשטרה עומד על 24.2% (לפי השנתון הסטטיסטי של המשטרה לשנת 2017), אך לא בתרבות הארגונית של משטרת ישראל. תופעת ההטרדות המיניות, חלק בלתי נפרד מהשירות של נשים במשטרת ישראל בשנים הראשונות, לא נעלמה. די להזכיר את פרשת הניצבים (2015).

כאשר התגייסה, כתבה שדמי, "רווחה הדעה שאין לתאר נשים במשטרה. כאשר השתחררתי היה ברור לכול שאין לתאר את המשטרה בלי נשים". אך היום, המורשת שמשטרת ישראל מבקשת להנחיל היא בדיוק כזו: בסרטון התדמית המוקרן לקהל הרחב במוזיאון המשטרה בבית שמש מוצג סיפורה של משפחת שוטרים דמיונית, בה נשים הן רעיות, אימהות או בנות של שוטר. הן לא שוטרות בעצמן ולא קצינות משטרה. ילדות, נערות ושוטרות צעירות שצופות בו לא נחשפות למודל של קצינה בכירה, אף שהיום משרתות קצינות בדרגות בכירות יחסית לאלו שהחזיקו בהן נשים בעבר.

לפי אתר המשרד לביטחון פנים, ב-2017 מונו 45 נשים לקצינות בכירות, בדרגות סנ"צ עד תנ"צ. "קידום נשים במשטרה היה קשה כקריעת ים סוף", סיכמה שדמי, "נוכחתי לדעת שהמאבק נמשך ועוד יימשך". כמעט ארבעים שנה אחרי פרישתה, לצד ההצלחות ברור שהמאבק לא תם וההישג לא הושלם.  

על נשים במשטרת ישראל במאמר שחרור בתנאים מגבילים: נשים במשטרת ישראל 1958-1948 בכתב העת משטרה והיסטוריה בעריכת ד"ר נעמי לבנקרון