סיפור השואה של הלנה המרמֶש מלא וגדוש פרקים קשים ביותר: אם צעירה בעיירה קטנה במזרח פולין, שאיבדה את בנה הפעוט וכמעט את כל משפחתה, שהיטלטלה ממקום מחבוא אחד לאחר, גורשה לאושוויץ ובצעדת המוות הגיעה לברגן בלזן. בסיפור שזורים גילויי התנגדות ברוח – פרח באושוויץ, שירים שכתבה, מאמץ חוזר ונשנה לתעד את מה שראתה – וגם של תשישות ורפיון, ייאוש ואבדון. 

הלנה המרמש 2010-1918

היא השמיעה בהזדמנויות רבות את סיפורה, והפגינה אופטימיות במינון יוצא דופן. ילדיה ונכדותיה איגדו את הדברים לספר שכותרתו ממצה את תפישת עולמה: "לאהוב למרות הכול".

היא נולדה ב-15 במרץ 1918 לאברהם רוזנברג וברטה לבית וייס, וגדלה בעיירה טורקה, אז במזרח פולין, אחות למרים, רוזה, סימה, פרידה וזושה. עוד בילדותה, סיפרה, "שאלת המלחמות שסיפרו עליהן כל כך הרבה העסיקה אותי מאוד. ראיתי שהמבוגרים יותר גרועים מהילדים, ממציאים סיפורים ושונאים זה את זה ועושים מלחמות, שהן שיגעון גמור".

הסבתות והסבים שלה עיצבו את נקודת מבטה. סבתא רבקה וייס, סיפרה לה על "הדיבוק" ו"מכל הסיפורים האלה האמנתי שיש שני כוחות בעולם: הטוב והרע, וששניהם נמצאים בתוכנו ונלחמים זה בזה". סבא שלה, יונה וייס, לקח אותה פונדק שמכרו בו משקאות חריפים, "לשם היו באים אנשים שונים ומספרים סיפורים שנשארו לי בראש". אחד מהם, סיפרה, היה פולני אחד שאמר לה: "תלמדי להסתכל. זה יותר חשוב מאוניברסיטה. איך חיה ציפור קטנה, איך חי זבוב". פעם, סיפרה, "כשהלכתי לבית הספר וחתיכת גדר היתה שבורה ליטפתי אותה שלא יכאב לה". מסבתא צירל היא למדה למה חשוב לשחרר ולוותר על הכעס.

כשסיימה את בית הספר רצתה להיות רופאה, ותיכננה לשם כך לנסוע לארצות הברית, שם היו לה דודים. בסוף 1938 התעתדה לצאת לדרך, אך בסופו של דבר החליטה להישאר: ככל הנראה בלחצה של אמה. באותה תקופה פגשה רופא צעיר, ד"ר אברהם (בוּמֵק) המרמש, שהגיע לעיירה מלודז', והם היו לזוג. המלחמה פרצה, לימודי הרפואה נדחו.

ב-1941, עם פלישת גרמניה לברית המועצות, היתה בהיריון. "היתה זו רעידת אדמה", סיפרה, "כל כוחות הרשע: גסטאפו, ז'נדרמים ואוקראינים התחילו להוציא יהודים מהבתים ולגרור אותם לחורשה שמאחורי העיר". על בורות הירי שנכרו שם שמעה מאישה אחת שהצליחה לעלות מן הבור ולחזור לעיירה. כאשר הגיעו לביתם, הסתתרו הגברים במרתף. "לי לא היה מה להפסיד עם בטני הגדולה וגם היתה שמועה שלוקחים הפעם רק גברים. נשארתי לבדי בבית הריק". היא הצליחה להערים עליהם שהיא אוקראינית, ואמרה להם שלא נשאר אף גבר בבית.

בתשעה בינואר 1942 ילדה בן. לצדה שכבה אישה פולנייה שילדה תינוק מת. מיד אחרי הלידה התחילה לחשוב כיצד תציל את בנה. "חשבתי לעצמי, לה נולד תינוק מת, ולי תינוק בריא. התחננתי לפניה שתיקח את התינוק שלי. הן יש לו פסק דין מוות. בכיתי, אך היא סירבה". לאור בקשתה של סבתא שלה, התינוק נימול. "הלכתי הביתה עם מצפון של רוצחת", ציינה. הם נתנו לו את השם קובי. 

כשהיה כבן שנה שקלו הוריו להתאבד, אך לא יכלו להעלות על הדעת לקחת גם את חייו של הבן. לבסוף הצליחו להעביר אותו לידי קרוב משפחה שנמצא במונקאץ', שסופחה ב-1938 להונגריה. "חיבקתי את בני בפעם האחרונה. הוא נצמד אלי כל כך חזק עד שהייתי חייבת לקרוע אותו ממני". הפעוט הגיע בשלום לקרוב המשפחה, אך אחרי כן נעלמו עקבותיו.

קורותיה במקומות בהם עברה ואליהם ברחה, בחלק מן הפעמים בזהות בדויה, קשורים זה לזה במחוות הדדיות ובהושטת עזרה, גילוי תושייה ואומץ לב. מסיפורה עולה שאחד המקורות להישרדות היה, מלבד הבחירה בטוב, גם היכולת ליצור קשרי חברות ואחווה, ודאי עם נשים שהיו סביבה: "תמיד אימצתי לי ידידות נפש שיהיו לצדי", אמרה על הימים בבלוק באושוויץ, לשם גורשה במאי 1944. גם עם ה"קאפו" ניסתה להידבר. דומה נראה שכך נהגה תמיד.  

באושוויץ, סיפרה, "ראיתי אנשים שכבר מתו ריגשית ועכשיו הם למעשה רק מתקיימים, אבל אינם חיים עוד. אני נדרתי נדר: אשמור על צלם האדם". בה בעת, ציינה בכנות, כדי לשרוד היה צריך לשקר ולגנוב. "ותיקות בצריף אמרו לי: 'את צריכה ללמוד לגנוב ולשקר, אחרת לא תחיי יום אחד באושוויץ'. למדתי והייתי 'תלמידה' טובה מאוד". לפעמים קראה לזה "החוש הששי", שהיה זה שהנחה אותה ו"היה עבורי כמו מקל לעיוור". במלים אחרות, אינסטינקט שכנראה לא היה ברור גם לה מה היו מקורותיו. 

בעדויותיה על אושוויץ נזכרים סיפורי גבורה של נשים שם, שלימים נודעו גם בארץ. רוז'ה רובוטה וחברותיה שעבדו בבית החרושת "אוניון" והבריחו אבק שריפה לטובת מרד הזונדרקומנדו, נתפסו ולא הסגירו איש מחברי המחתרת. הן הועלו לגרדום. היא היתה עדה לכך. "אני ביקשתי שיתנו לי לעמוד בשורה הראשונה, ואז אמרתי בקול בפולנית שאני נשבעת שאתנקם". עוד סיפרה על מלה צימטבאום (בספר כתוב: מלה צימן), ועל הוצאתה להורג, אז "חתכה את ורידי ידיה, הושיטה את ידיה השותתות דם למעלה וצעקה". היא לקחה את גורלה בידה, הדגישה, "זאת היתה שמחה עבורנו – לא הצליחו לתלות אותה, היא 'סידרה' אותם".  בינואר 1945 יצאה בצעדת המוות לברגן בלזן.

עם השחרור, והיא חולה מאוד, "לא היתה לי שמחה בלב, חשבתי שמתוך חולשה איני יכולה לשמוח". אלה היו ימים של חושך גדול. "הייתי ניצולה, נשארתי בחיים במקרה, הייתי כולי שברים הרוסים וחסרי ערך של שנאה, שנטרפה בים אכזרי". בכך מהדהדים דברים שאמרה כשסיפרה את סיפורה לצעירים ואמרה להם: "אתם רואים אותי עכשיו בזכות זה שאני האמנתי בטוב. […] תמיד דעו לכם, לפני השחר זה הלילה הכי כהה והכי שחור. אחרי רע בטוח בא טוב. כשרע לי מאוד, אני כבר שמחה, על זה שאחרי זה יבוא לי טוב, וזה באמת ככה".  

אחרי המלחמה נודע לאברהם (בומק) המרמש שהיא נשארה בחיים. לבסוף עלו על אניית מעפילים בדרכם לארץ, וגורשו לקפריסין. שם גילתה שהיא בהריון. "לא רציתי ללדת, בשום אופן". היא ניסתה להפסיק את ההיריון. במרץ 1948 נולדה בתה הבכורה. "הלב שלי שהיה כמו קוביית קרח עד עכשיו, הפשיר והתחיל לפעום, הדם חזר לזרום בעורקים, התחלתי לחיות". 

כחודש לפני הקמת המדינה הגיעו לישראל ובנו בית ברמתיים, היום בהוד השרון, בו חיה עד מותה ביוני 2010. מה עלה בגורלו של בנה לא ידעה. אחרי המלחמה היתה בטוחה שלא נשאר בחיים, ועם הזמן חדלה לחפשו. ב-1960, כאשר יכול היה להגיע לגיל 18, "התחלתי לחשוב שאולי הוא בארץ ומתגייס עכשיו?". פעם אחת כמעט חשבה שמצאה אותו.

"טוב זה כמו קצת שֶמֶן", אמרה בעדויותיה לקהל צעיר. "תשפכו טיפה שמן על ים שלם, השמן יישאר למעלה. ים שלם! אוקיינוס שלם של רשע יתפוצץ, והטוב תמיד יישאר למעלה". אהבה, חזרה ואמרה, היא הכוח: "האהבה בנתה אותי יום ולילה". על אף התוכניות, הלנה המרמש מעולם לא למדה רפואה. נדמה שלא היתה צריכה לעשות זאת: גם מבלי להיות רופאה מוסמכת הביאה מזור לאחרים. גם שמה מלמד על אופיה שמעורבבים בו קשיחות ורגישות: משמעות המילה המרמש, קשורה לפטיש ונחושת; רוזנברג, שמה מן הבית, הוא הר של פרחים. 

תודה לפרופ' דליה עופר ולניבה ברדה, נכדתה של הלנה המרמש

לאתר על הלנה המרמש ולדף הפייסבוק