פורסם בעיתון הארץ
התשדיר של ועדת הבחירות המרכזית לכנסת ה-21 משקף את מקומן של נשים במערכת הבחירות ובמדינת ישראל בכלל. נראים בו שני גברים צעירים שיושבים בבית קפה, קוראים עיתון ומודאגים ממצב האומה. שניהם חושבים שצריך לעשות משהו. הגבר שיושב בצד ימין, שקוראים לו מוּש, מניח את העיתון, קם והולך.
הגבר שיושב בצד שמאל נשאר לשבת. מוש מחליט לרוץ לכנסת. הוא נוקש על דלתות ואוסף חתימות, מגייס פעילים ומקים מפלגה, מגיש רשימה ומנסח מצע, לוחץ ידיים באירועים משפחתיים ומגשש אחרי הסכמים עם דתיים.
החבר של מוש חוזר הביתה, מטגן חביתה, רובץ על הספה ומקבל שיחת טלפון מנודניקית ממטה של מפלגה. בסופו של יום, מוש, גבר אטרקטיבי, מממש את זכות הבחירה האקטיבית ומקווה לעבור את אחוז החסימה. אבל גם לחבר של מוש, נעבעך, יש הזדמנות להשפיע, כי ביום הבחירות הוא הולך להצביע.
המטרה הגלויה של התשדיר, להעלות את שיעור ההצבעה, מוצדקת. מאז הבחירות לאסיפה המכוננת בשנת 1949 (86.9%), שיעור המממשים את זכות ההצבעה הולך ויורד. בשני העשורים האחרונים, להוציא בחירות 2015 בהן היתה נהירה מסוימת לקלפיות (72.34%), שיעור ההצבעה היה כ-65% בממוצע.
הבעיה היא, שהתשדיר הזה, כמו אחרים מטעם המדינה, פונה לכל היותר למחצית מהאלקטורט הפוטנציאלי – בקיצור, לגברים בלבד. יש נשים בתשדיר, אך כולן סטטיסטיות. עם הפעילים במטה של מוש נמנית נערה שמחלקת פליירים; מוש, היוצא לגייס תמיכה באירועים משפחתיים, מושיט יד למוהל ולאבא ומתעלם מן האימא, שמחזיקה את התינוק; כאשר החבר של מוש מתבטל על הספה הוא מקבל שיחה מפעילה במטה של מוש; ובלילה, כשהוא אוכל מול הטלוויזיה, בת הזוג שלו נרדמת על כתפו.
בתשדיר, גברים הם אלה שנקראים לממש את זכותם האזרחית, לבחור ולהיבחר; ננקטת לשון זכר והקריין פונה לקהל היעד ב"אתה". במצע המפלגה של מוש, לצד המילה "שגשוג" בולטות המילים "ביטחון ו"זקיפות"; האירוע המשפחתי הוא ברית מילה. מוש האקטיבי חורש את המרחב הציבורי בעוד החבר הפאסיבי נמצא בבית ומקשקש ביצים. המסר ברור: מי שמגלה עניין בבחירות לכנסת יוצא גבר-גבר, מי שאדיש כלפיהן הוא מה זה אישה.
כמעט מאה שנה אחרי המאבק שהובילה התאחדות נשים עבריות לשיווי זכויות בארץ ישראל לקבלת זכות בחירה למוסדות היישוב, חזר השלטון בארץ לא לספור את הנשים. אנחנו אמנם שם – בכל זאת, בלעדינו לא יתקיים שירות טלפוני במטה של מפלגה, לא יחולקו פליירים ולא יוולדו בנים – אך אנו נוכחות בדמותן של עובדת זוטרה, בת זוג ואימא. שותקות, עוצמות עיניים ומשפילות מבט.
לפי שרה עזריהו, ממובילות המאבק הסופרז'יסטי בישוב העברי, דווקא הדרת הנשים מן המוסדות הנבחרים, לא כל שכן שלילת זכות הבחירה, היא שדרבנה נשים לאחד כוחות ולפעול. "הנטייה הגלויה של חלק מסוים בארץ להרחיק את האישה מתחומי השפעה על עיצוב דמותו של היישוב, רק חיזקה את שאיפתה להגביר ככל האפשר את השתתפותה בבניין המולדת על כל הזכויות והחובות הכרוכות בה", כתבה. כאשר עמד על הפרק נושא זכות הבחירה של נשים, שהיה "שאלה עקרונית וראשונה במעלה לגבי על אשה, תהיינה השקפותיה אשר תהיינה – נתברר להן לבנות היישוב שבנקודה זו יש לרכז את מיטב הכוחות ואת כל המרץ הדרוש".
כך הן הקימו התאחדות וניהלו מאבק שנמשך שנים. עם סיומו המוצלח, והלאה עם הקמת המדינה, זכות ההצבעה אמנם לא נשללת על בסיס מין, אך מצב האישה במדינת ישראל רחוק מלהיות מוש. גם בגלל זה ודווקא בגלל זה אנחנו נלך להצביע, ועוד איך.