מרים שחור 1947-1928 / אתר הפלמ"ח

ככל הידוע, בעקבות נפילתה הוחלט בקרב מפקדי הפלמ"ח, במטה ובשטח, למנוע מנשים לצאת למשימות מבצעיות.

היא נולדה בשנת 1928 בירושלים, בת למשפחה ותיקה בארץ, דור רביעי. היא התחנכה בכפר הנוער בן-שמן והיתה חניכה בנוער העובד. יצאה להכשרה בקיבוצים עין חרוד, ביתהערבה ונען. בקיבוצים עבדה בענפים שונים, היתה בין היתר היתה טרקטוריסטית. על כך סופר ש"בכל עת-מצוא היתה עולה על הטרקטור ונוהגת בו וכך למדה לחרוש כאחד הבנים". היא היתה חברתו של יצחק ארד (טולקה), אז לוחם פלמ"ח ולימים תא"ל בצה"ל והיסטוריון.

בסיפור חייה המופיע באתר ההנצחה לחללי מערכות ישראל של משרד הביטחון ובאתר הפלמ"ח מודגשת הצטיינותה בתחומים שבאופן מסורתי מיוחסים לגברים: נהיגה בטרקטור, ניווט וסיור, שחייה וריצה, טיפוס הרים והשלכת פצצות. בקיצור, "כאחד הבחורים". חברתה הטובה יונה ארבל סיפרה ששחור היתה ספורטאית מעולה, בחורה מוכשרת, "יכלה להתמודד עם בנים כמו כלוּם". דמות המופת שלה היתה חנה סנש. שמה מונצח באנדרטאות בארץ, ביניהן חטיבת הנגב, וגם ב"חורשת מרים" שבנגב המערבי, קרוב למקום נפילתה.

לוחמות פלמ"ח סיפרו לימים כי אחרי נפילתה של שחור היו מפקדים שהתנגדו לשילוב נשים בסיורים או בפעולות אחרות שעלולות היו לסכן אותן. אחת מהן היתה אמורה לצאת עם חוליית לוחמים למשימה דומה, אך קיבלה פקודה להישאר. האם ניתנה מטעם מטה הפלמ"ח הנחייה רשמית בעניין, היתה זו רוח המפקד או החלטות שקיבלו מפקדים בשטח? זה לא ברור, וייתכן שגם לא כל כך חשוב.

ככלל, תולדות הפלמ"ח במלחמת העצמאות מלמדות שנשים הורחקו מתפקידים מבצעיים, היו צריכות להיאבק על עצם השתתפותן במשימות כאלה וכי בודדות הצליחו לפרוץ את גבולות המגדר. ביניהן היתה גילה בן-עקיבא (דרוקר), שנהרגה ב-1953 במסע לפטרה.

גם זה מלמד על הפער בין דימויו של השוויון בין נשים לגברים בפלמ"ח לבין המציאות. גם מאתר בית הפלמ"ח אפשר ללמוד ש"המגמה הכללית, שעוגנה בחלקה גם בפקודות, הייתה להרחיק את הנשים משדה הקרב", מפני ש"משמעות ההשתתפות הייתה נשיאת נשק ומטענים כבדים, תוך הסתכנות בפגיעה, בפציעה ובנפילה בשבי".

עם זאת, נשים שולבו בפעולות מבצעיות כאשר להיותן נשים היה יתרון. למשל, כשהסתירו כלי נשק על גופן בתפקידיהן כמלוות שיירות. כך, "בעת המאבק על הדרכים, היוו הנשים חלק מהכוח הלוחם שליווה את השיירות. במשימה זו היה לנשים יתרון ברור – הן מלאו תפקיד של 'סליקריות' – החביאו את הנשק על גופן באותם קטעים של הדרך שהיו בשליטה בריטית. בשעת התקפה הן מיהרו לשלוף את הנשק ונלחמו לצד הגברים". כשיצאה מרים שחור למשימת הסיור, היא היתה זו מקרב חברי החולייה שנשאה על גופה סטן מפורק.

כמו בהזדמנויות אחרות בשעת לחימה, אישה עוררה יותר אמון ופחות חשד. כמו במקומות אחרים, גויסו נשים לתפקידים מבצעיים מתוקף הצורך בהגדלת כוח האדם. הצורך למלא את השורות חייב את הצטרפותן. בפלמ"ח, במקביל לתפקידיהן המבצעיים כמלוות שיירות או באבטחה של יישובי משלט, המשיכו נשים להחזיק גם בתפקידים של נשים: קשר, רפואה וכמובן במטבח.

כך או כך, גם בהיסטוריה הרשמית של הפלמ"ח כבר ברור כי טרם מותם, היה הבדל בין "נערה ונער". מאתר בית הפלמ"ח אפשר ללמוד ש"דימוי הנערה הלוחמת לצד הגבר במלחמת העצמאות הוא מוטעה במידה רבה". הסיבה: "על שילובן של הנשים במסגרות הלוחמות הוטלו מגבלות רבות, ורק קומץ נטלו חלק בפעילות המבצעית". עם זאת, "עובדה זו אין בה כדי למעט מתרומתן הרבה והמגוונת של הנשים למאמץ המלחמתי של יחידות הפלמ"ח השונות".

על מרים שחור באתר מוזיאון הפלמ"ח  

למאמר "סמוק דמה של הנערה מדמו של הנער": נפילתה של מרים שחור ומקומן של הנשים בפלמ"ח במלחמת העצמאות" בכתב העת קתדרה, גיליון 180