התבטאותו התורנית של ח"כ בצלאל סמוטריץ' בעקבות מינויה של רס"ן ט' למפקדת טייסת בחיל האוויר, שעיקרה חיוב של ביצור חלוקת התפקידים המסורתית בין נשים לגברים בחברה, עוררה גל תגובות רפלקסיביות הולמות, שהמשותף לכולן הוא רצון עז להשתיק את הדובר באמצעות סיפורי גבורה של נשים יהודיות וציוניות. רפלקס זה, שאפשר לכנותו רפלקס סמוטריץ', מתעורר תמיד בעקבות אמירה אנטי פמיניסטית ואנטי דמוקרטית של איש ציבור, לרוב גבר ובדרך כלל מהימין. ביטוי נפוץ שלו הוא פוסט או ציוץ שמטרתו להוכיח לדובר שאין לו שמץ של הבנה בתולדות החברה הישראלית ובהיסטוריה של הגנת הארץ.

חברות האי"ל מלכה זדרויביץ'(הורנשטיין) והאחיות בלומה ורחלה וישוגרודסקי, גטו ורשה, 1943 / ארכיון בית לוחמי הגטאות

שניים ממאפייניו של רפלקס סמוטריץ' הם סיפור על גיבורת ישראל והצגה של השוויון בין המינים כעיקרון שלאורו קמה המדינה. המאפיין הראשון כולל סיפור על אשה או נשים בהיסטוריה של ישראל שאחזו בנשק, השתתפו בקרבות ולפעמים גם נפלו בהם. מרבית הסיפורים הם על גיבורות במאה העשרים, עם עדיפות ברורה לשנות הארבעים, על אדמת אירופה, כמו במרד גטו ורשה, או בארץ, למשל במלחמת העצמאות, או בשתיהן, כמו בפרשת מותה של חנה סנש.

הבעיה היא שרפלקס זה, למרות הכוונות הטובות שהוא מבטא, לא מקדם בהכרח שוויון בין נשים לגברים בישראל. הוא אף עלול לדכא אותו. ביטוי לכך נמצא בפוסט שהעלה באחרונה העיתונאי נדב איל לדף הפייסבוק שלו. איל הסביר כי הפוסט נכתב אחרי ש"שמעתי היום שכמה קשקשנים, אין לי מלה אחרת, התחילו להעיר הערות על נשים המשרתות כלוחמות בצה"ל. זה היה אחרי התמונה מעוררת הגאווה של רס"ן טולי, המפקדת הראשונה של טייסת תעופה בחיל האוויר". 

לכך הקדים איל סיפור על חברות הארגון היהודי הלוחם במרד גטו ורשה, בליווי תצלום של שלוש נשים שהוצאו מבונקר וציטוט מאחד הדו"חות של יירגן שטרופ, מפקד כוחות האס־אס שדיכאו את המרד וחיסלו את הגטו, שהתייחס לנשים יהודיות שלחמו שם. איל כתב, כי "האנשים האלה, פוליטיקאים ורבנים, מבזים את זכרן של לוחמות יהודיות. בגטו ורשה, בהגנה, באצ"ל ובלח"י. בצה"ל כמובן". 

אלפי השיתופים של הפוסט זה ומאות התגובות עליו מלמדים שהקישור הישיר בין מרד גטו ורשה, הביטוי המובהק של גבורה בתקופת השואה כפי שראה אותו הציבור בארץ, לבין ההישג של מינוי מפקדת הטייסת הראשונה בחיל האוויר, רס"ן ט', לחץ היטב על בלוטת הלייק הישראלית, בדומה למטס הראווה של חיל האוויר מעל אושוויץ-בירקנאו בפולין ב-2003.

הבעיה היא, שגם בארגוני מחתרת אלה נשים נשלחו למשימות לחימה לאו דווקא מפני שמפקדיהן העריכו שהן מסוגלות לבצע אותן. כמו בארגונים חמושים אחרים, כוח האדם המועט חייב את צירופן לשורה. במקרה של הלחימה בגטאות, סיכוייהן להצליח היו גבוהים מאלה של הגברים: תפישת העולם שלפיה אשה מעוררת יותר אמון ופחות חשד הביאה את המחתרות, שנשלטו בידי גברים, להטיל על נשים משימות נועזות.

גם הגוף קידם אותן לקו הראשון, שהיה רחובות וסימטאות, קרונות רכבת ותחנותיה; בניגוד לגברים, יהדותן לא ניכרה בגופן. אמה לוין-תלמי, לימים חברת כנסת, מיצתה גישה זו בדברים שכתבה בקיץ 1943 בעקבות מרד גטו ורשה: "הלעולם הפורענות היא אשר תגלה את אשר צפוּן בקרב האשה?" ההיסטוריה מלמדת שהתשובה לשאלה הזו היא כן.

עבור החבורה הזו, אין גבול לגבולות שאפשר לשים בפני נשים בשם איזו מסורת מומצאת וחשוכה. אז זהו, שבציונות ובמדינת ישראל היתה שאיפה לשוויון בין המינים מהרגע הראשון. מדינה פרוגרסיבית; כך נוסדה. הם לא יצליחו למחוק את זה", כתב איל.

אחרי שיצר הקבלה בין גבורה בתקופת השואה, כפי שהתגלמה בנשים שלחמו במרד גטו ורשה, לבין תקומת העם אחריה, שאותה מסמלת מפקדת טייסת בחיל האוויר הישראלי, העמיד איל את השמרנות שמבטאים סמוטריץ' ודומיו כתמונת ראי להשקפת העולם המתקדמת שנקטו האבות המייסדים של הציונות ומדינת ישראל, כאילו חרתו על דגלם שוויון בין המינים.

אבל בתולדות הציונות והמדינה לא באמת היתה שאיפה להחיל שוויון בין המינים, לא בשלהי המאה ה-19 ולא עם ההכרזה על שוויון אזרחי ומדיני גמור "בלי הבדל מין", כלשון הכרזת העצמאות. במחקרים על תולדות הציונות ומדינת ישראל יש דוגמאות לרוב, למשל המאבק הסופרז'יסטי ביישוב בשנות העשרים של המאה הקודמת, התפקידים שמילאו נשים בהתיישבות העובדת, מקומן בארגוני המחתרות או ההשלכות של "חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין)" שקיבלה הכנסת ב-1953. אם כבר, סמוטריץ' ודומיו לא המציאו מסורת חשוכה, והם מאששים משהו מהלכי הרוח שרווחו ביישוב העברי ובחברה הישראלית של פעם.

הכרוניקה של רפלקס סמוטריץ' ידועה מראש. רפלקס הוא אוטומטי, מהיר וקצר טווח. במקרה הטוב הוא מתאפיין בשטחיות, ובמקרה הפחות טוב גם באי דיוקים. והכי גרוע: אין בו שום הזמנה לדיאלוג. אפשר להגיב על התבטאויות אנטי פמיניסטיות ואנטי דמוקרטיות של אנשי ציבור, לא צריך להתעלם מהן. אבל עדיף לראות בהן טריגר מועיל לדיונים בנושא מעמד האשה בישראל.

דיונים כאלה עשויים להראות שהמציאות מורכבת יותר מציוצים ופוסטים ויראליים. הם יזמינו הידברות, יאפשרו היכרות עם מיתוסים, יעוררו שאלות כמו מה אפשר ללמוד מההיסטוריה, ויראו איך ניתן לפענח באמצעותה את האקטואליה ומה ראוי לעשות כדי לתקן מצב של אי שוויון.

פורסם בעיתון הארץ, רפלקס סמוטריץ' – כרוניקה ידועה מראש 27 בינואר 2018