פוסט אורחת מאת עדיה קלין

פגשתי את דורקה בשנת 1994, כאר התחלתי להדריך במרכז הלימודי בבית לוחמי הגטאות. דורקה היתה אם הבית. צנועה, חכמה, אוהבת אדם. נפשי נקשרה בנפשה אף יותר משנודע לי שאבי, דוד קרקאור ז"ל, והיא נולדו באותה העיר ועבדו באותו בית החרושת לתחמושת, הצמוד לעירם, צ'נסטוכובה. החלטתי לכתוב עליה בין השאר בשל ההבנה העמוקה בחשיבותו של החינוך והאופן המלא והעמוק בו האישה המיוחדת הזאת יישמה זאת כל חייה. במקום לשקוע באבלה לאחר השואה, התגייסה כולה לחינוך והמשיכה בכך כל חייה. דורקה ראויה שסיפור חייה יהיה מוכר ומונצח בין שאר המחנכים והמחנכות מן התקופה הקשה ההיא.

דורקה ברם נולדה בשנת 1926 בצ'נסטוכוב, פולין. בזמן מלחמת העולם השנייה עבדה בבית החרושת "האסאג פלצרי" לייצור תחמושת בצ'נסטוכוב, ובו שהתה כל תקופת המלחמה. לאחר השחרור  הצטרפה לקיבוץ החלוצי הראשון בוורשה ולתנועת דרור. בשליחות התנועה  יצאה ללודז', כמחנכת בקיבוץ הילדים ששימש בית לילדים יהודים יתומים  ובו עבדה עד 1950. אז עלתה לישראל והקימה בית בקיבוץ לוחמי הגטאות.

בעדות שנתנה דורקה לצביקה דרור ופורסמה בסדרה "דפי עדות", סיפרה על ילדותה ונעוריה. היא נולדה בשם דבורה-זיסל. מצד אמה, חיה, ומצד אביה, וולוול (זאב), השתייכה לחסידות גור. משפחת אמה התגוררה בעיירה ווירשוב, בצפון מערב פולין. דורקה, שהרבתה לשהות בווירשוב, זוכרת את בתיהם של סבה וסבתה ואת בית הדוד, אחי אמה, שהיו בתים אמידים ובוסתנים שופעים סביבם. זה היה בית אדוק בו הקפידו על קלה כחמורה. דורקה בתם הבכורה. ב-1928 נולד דוד שמואל והאחות גולדה (גינושה) נולדה בשנת 1934.

דורקה למדה בבית ספר פולני, אהבה מאוד ספרות וגיבורי ילדותה היו גיבורי הספרות הפולנית. ב-1938 הסכים אביה, על אף שזה לא היה מקובל בקרב חוגיו, שתירשם לגימנסיה יהודית-ציונית. במקביל ללימודיה בגימנסיה הצטרפה לתנועת הנוער של אגודת ישראל, בית יעקב. בבקרים הלכה לבית הספר ואחר הצהרים בילתה בתנועת הנוער. 

בקיץ 1939 יצאה עם חברות לתנועה לקייטנה במסגרת התנועה בעיירה הולשטיין בפולין. אביה קטע את הקיץ הנפלא כאשר בא, בשם כל ההורים, להחזיר את הבנות הביתה. בדרך עצרו בעיירה וולברום, לשם הביא אביה גם את אחיה ואחותה והם נשארו אצל קרובי משפחה. בשניים בספטמבר 1939 נכנסו הגרמנים לעיר, אביה שלח מכר גוי עם עגלה וסוס להשיב את הילדים הביתה.  הדרכים לעיר כבר היו עמוסות בהמוני אדם. בצ'נסטכוב המשיכו חברות התנועה להיפגש ועזרו בקליטת פליטים יהודים שמילאו את בית הספר ובית הכנסת. הלימודים נמשכו בסתר.

בחורף 1940 צוו היהודים בענידת סרט הקלון, סרט לבן ועליו מגן דויד כחול. גזל הרכוש על ידי הגרמנים הואץ: הפרוות, הכסף, התכשיטים כלי הקודש – הכול נלקח. אביה גילח את זקנו והוריד מעליו סממנים יהודיים. הפעילות התנועתית נמשכה כל העת. דורקה ושתי חברותיה שוחחו על ספרים ועל גיבורות ספרות, לעיתים בינן לבין עצמן ולעיתים עם המדריכה. בעדות שנתנה לצביקה דרור אמרה שהספרים הביאו אותה לפרשת דרכים והרהורי כפירה עלו בראשה.

באמצע 1940 רוכזו היהודים ברובע אחד. משפחת ברם מצאה דירה להשכרה בסטרי רינק מספר 20. בתם הבכורה של המשכירים הייתה חברה בתנועת השומר הצעיר ודורקה, נפגשה ושוחחה עם חבריה של הנערה. המפגשים עמם העמיקו בה את ההתפכחות מהדת. עד ספטמבר 1942 חייתה המשפחה במה שכונה מאוחר יותר "הגטו הגדול". בספטמבר 1942 גברים נחטפו ולא שבו. בתקופת חגי תשרי נפוצה בגטו שמועה על גירוש למחנה עבודה, שעתיד להתרחש בימים הקרובים. במשפחת ברם הוחלט כי דורקה ואחיה שמואל דוד יצאו לאקציה, ושאר בני הבית יסתתרו, ולכשתסתיים המלחמה ישובו השניים ממחנה העבודה ובני המשפחה יתאחדו.

בערב סוכות העירה האם אותה ואת אחיה, ציידה אותם באוכל וצילומי משפחה. הם הצטופפו עם יהודים רבים בפלצה נובה. בסלקציה בכיכר, מצאו עצמם בקבוצת הצעירים. לפתע דורקה ראתה את שאר בני המשפחה. מחבואם התגלה והם הובלו לכיכר. אביה ודודתה צורפו לקבוצת הצעירים. בלילה הועמסו על משאיות והוסעו לשולי העיר. בבוקר נלקחה קבוצת צעירים, ודורקה ביניהם, לחוות ירקות. לאחר שלושה חודשים הוחזרו לגטו, אז נודע לה כי אביה נרצח בירייה. מה קרה לאחיה, אימה, אחותה ודודתה? איש לא ידע לספר. חברותיה הטובות סייעו לה. הן קיבלו אותה לביתן והיוו עבורה משענת. דורקה נשלחה לעבוד בבית החרושת לייצור תחמושת. החברותא הגנה ותמכה מפני הרעב, הכינים והביזה.

דורקה ברם-שטרנברג

ב-4 בינואר 1943, נערכה אקציה בגטו. דורקה וחברתה לא יצאו באותו הבוקר לבית החרושת. הן  נלקחו וצופפו בכיכר הקטנה. אחד הצעירים שלף אקדח וירה בגרמני שנפצע. הגרמנים נכנסו לפאניקה, אספו 25 צעירים וביניהם את חברתה הטובה אידה באום. בעדות שמסרה ונמצא בארכיון בית לוחמי הגטאות סיפרה דורקה:

"פתאום אנחנו שומעים ירייה או שתיים צרחות של גרמנים (שנפצעו) 'בנדיטים!' ולא ראיתי מה קורה. הייתי נמוכה ולמרות שעמדתי על קצות האצבעות כדי שאהיה גבוהה ולא אראה קטנה וזה יציל אותי מהמשלוח, לא ראיתי מה קורה. פתאום אנחנו רואים שהגרמנים לקחו מתוך היהודים 25 בחורים ובחורות ולנגד עינינו ירו בהם אחד אחד. בין ה-25 הייתה ידידתי הטובה מ'בית יעקוב' אידה באום, נערה כבת 18… אני זוכרת את התמונה עד היום. מה התברר לנו אחר כך: מנדל פישלביץ' ופיינר  שהו בבונקר של המחתרת בזמן האקציה. הם התלבטו אם לצאת ולהתייצב, בכל זאת החליטו כן ולקחו איתם את האקדח וגם סכין בשביל לעשות מעשה, ירו בגרמני שניפצע בידו. התנפלו על גרמני אחר  ופצעו אף אותו. הם נורו במקום. אחרי שירו ב-25 הבחורים והבחורות, הורו לנו לחזור לגטו. חזרנו בצרחות ובבכי".

ב-24 ביוני 1942 הועלה הגטו באש, מנהל העבודה הגרמני הודיע לאסירים שביתם מעתה הוא בית החרושת. חברת הנערות יצרה קבוצת תמיכה, שעזרה מאוד לעבור את דרך הייסורים. דורקה מזכירה במיוחד את מנהיגת הקבוצה, רוז'קה  דזיאלובוסקי-דיאנמט. שכונתה "מאמא" על ידי הבנות.

ב-16 בינואר 1945 הרוסים הגיעו לשערי צ'נסטוכוב. דורקה הסתתרה בשירותים כמה שעות על מנת לא להצטרף לצעדת המוות. מן השירותים נמלטה לנגריה. בנגריה פגשה שתי חברות. שלושתן "נדבקו" לקבוצת יהודים בלתי מוכרת, שעגלה רתומה לסוס חיכתה להם מחוץ להאסאג. אנשי הקבוצה הבחינו בזרות על העגלה והורידו אותן באמצע שום מקום. הבנות מצאו מחסה ולנו לילה בביתו של איכר. בבוקר חזרו לעיר, כי הרוסים כבר שחררוה. ברחוב היא פגשה מכר קומוניסט, שהפנה אותה אל אחת הקומונות שהוקמו בעיר. בפברואר קיבלה מלגה מהוועד היהודי, ואותה שנה החלה ללמוד בבית ספר בצ'נסטוכובה בכיתה י'.

זמן קצר לאחר מכן הגיע יצחק (אנטק) צוקרמן לביקור בקומונה. אנטק שכנע את חברי הקומונה להצטרף לקיבוץ החלוצי הראשון שעתיד לקום בוורשה. התנועות החלוציות איחדו כוחות והקימו תנועה אחת, נוער חלוצי מאוחד, בראשי תיבות: נח"ם, ששאפה להקים עוד ועוד קיבוצי הכשרה לנוער שנותר בחיים  ו"קיבוצי ילדים". קיבוץ הילדים היה תוצר חדש של התקופה שלאחר השואה. מעין מזיגה בין בית יתומים לתנועת נוער, בבואה של קיבוץ ההכשרה. קיבוץ הילדים דמה מאוד לבית הילדים בחינוך המשותף, אך ללא הורים. 

הילדים נאספו על ידי ה"קואורדינציה", ארגון גג שהוקם על ידי בוגרי תנועות הנוער החלוציות ששם לו למטרה לאסוף בכל דרך ילדים יהודים מוסתרים שנותרו בחיים. התנועה פוצלה מששמעו על כך מנהיגי המפלגות הרלוונטיות בארץ ישראל. דורקה הצטרפה לתנועת דרור. לפי עדותה זו היתה תקופה קשה מאוד. מחד גיסא, שמחה והתלהבות על עבודת החינוך שמילאה את כל כולה מאידך גיסא, כאב עצום ותחושות אשם קשות.

דורקה השתתפה בקורס מדריכים בן שלושה חודשים ונשלחה לעבודה חינוכית עם קבוצת ילדים בקיבוץ הילדים "רביבים" אשר בלודז'. הייתה זו הפעם הראשונה שהתנסתה בחינוך. העבודה עם הילדים שנקבצו ובאו מכל קצווי ארץ, פגועים, יתומים, שעברו עשרת מדורי גיהנום, השפיעה על המשך דרכה בחיים: חינוך, חינוך ושוב פעם חינוך.

כשנפרדה מהם  ביולי 1947 מסרו לידיה הילדים אלבום שיצרו. באלבום דברי פרידה ותמונות, והוא נמצא היום בארכיון בית לוחמי הגטאות. ב-2 ביולי 1946 כתב הילד אברהם ליטמן: "היום דורקה שוחחה אתנו על העלייה לארץ. אנחנו היהודים נוסעים לארץ ישראל להתפתח ולפתח אותה ולא על מנת להתעשר. אנחנו עולים לארץ ישראל על מנת להיהפך לפועלים, לעבוד שם וללחום".

ערב עלייתם של הילדים לארץ ישראל, ב-9 ביולי 1947, כתבה להם: "הייתי רוצה הרבה, הרבה, לכתוב ולהגיד. כל כך הרבה מחשבות עוברות במוח וכל כך הרבה רגשות בלבי. אני רוצה קודם כל להגיד לכם, כי אני אוהבת אתכם ומאוד קשה לי להיפרד מכם… תזכרו אין ילדים רעים! אף פעם לא אשכח את התקופה. כל אחד מכם אישיות בפני עצמה וללוות את צמיחתכם היה פשוט נפלא… הבה נאמין בכוחנו. אין דברים בלתי אפשריים… ואם לא עכשיו אימתי. אני מחבקת אתכם חיבוק חלוצי חזק. מרחוק, אשמור עליכם תמיד. שלכם דורקה".

דורקה שטרנברג מקריאה את המכתב
לעדותה על בית הילדים בלודז'

דורקה עלתה לקיבוץ לוחמי הגטאות בשנת 1950. הכירה את יצחק שטרנברג ונישאה לו. בראשית דרכה עסקה בחקלאות, אך כעבר שנה חזרה אל החינוך. בהתחלה הייתה המטפלת של כיתת היסודי הראשונה של ילדי הקיבוץ. לאחר מכן למדה חינוך מיוחד בסמינר אורנים. בהמשך דרכה ניהלה את בית הספר היסודי על שם "יאנוש קורצ'אק". לאחר שפרשה לגימלאות הקימה עם עוד אנשי חינוך את המרכז הלימודי במוזיאון בית לוחמי הגטאות ושימשה שנים ארוכות אם הבית של מרכז הסמינרים. יש לה שתי בנות, נכדים ונינים.

עדיה קלין, חברת קיבוץ עין המפרץ, דור שני לשורדי שואה, עבדה במוזיאון בית לוחמי הגטאות והיא מדריכה מסעות לפולין

דורקה שטרנברג הלכה לעולמה ב-10 ביוני 2018. לדף ההנצחה באתר קיבוץ לוחמי הגטאות