מי היתה הציונית הראשונה

גרסה מורחבת של מאמר שפורסם בהארץ

מרים ש"ך היתה מורה לשפות ופעילה ציונית, חברת מערכת "די וולט" (העולם), העיתון שהחל לצאת מאז הקונגרס הציוני הראשון, ומזכירתו של ד"ר תיאודור הרצל. היא נולדה בעיירה וקשנה שבליטא בשנת 1867, בתו של הרב לייבלה ש"ך, שלימד אותה את התפילות ואת האלף בית העברי. "על אף שבעיירה היו 'חדרים' מכל הדרגות, הרי נועדו כולם לבנים ואף לא אחד לבנות. יחידות סגולה היו מלמדים בבית ראשית דעת; האחרות לא קיבלו גם פירורים אלה", סיפרה. כשהיתה בת ארבע אביה מת.

מרים ש"ך 1956-1867

אמה השאירה את החדר בו נהג האב ללמוד כפי שהיה. בחדר זה "הייתי מבלה את שעות ילדותי היקרות ביותר", כתבה. היא דפדפה בספרים ואט-אט חיברה את האותיות. "ללמוד את הקריאה בתנאים אלה היה מעין משחק ילדים ממש". בעבורה, לימוד קריאה זה היה אחת משתי נקודות המפנה בחייה. נקודת המפנה השנייה היתה הקונגרס הציוני הראשון, שהתקיים באוגוסט 1897 בבאזל שבשוויץ.

כשהיתה מרים ש"ך בת 12 עזבה את בית אמה ועברה לגור אצל אחיה בקובנה, משם נדדה לאחיותיה בביאליסטוק והלאה לוורשה ולווילנה. בת 16 למדה בברלין ואחר כך בפריז. בת 22 נסעה לאנגליה, שם לימדה צרפתית וגרמנית בבתי ספר פרטיים לבנות. בינתיים הוסיפה למניין השפות ששלטה בהן גם את האנגלית. אחר כך למדה ספרות, פילוסופיה ופדגוגיה. רוב חייה היא חיה בצרפת, וגרה בפריז.

חידוש מפליא לעם היהודי

ש"ך השתתפה בקונגרסים הציוניים. בזכרונותיה תיארה את הקונגרס הראשון. "באזל והקאזינו שלה – איזה הד הם מעוררים בכל זכרון ציוני!", כתבה. "קירותיו נענו בהד לנאומים שכמותם לא נשמעו עד אז בשום מקום; וחלונותיו האירו בוקרו של עם, ששנות חייו עלו לארבעת אלפים. האפשר שמכל זה לא נשאר ולא כלום? האפשר שבין קירות הללו נעלם הכל?". בזכרונותיה בין היתר ציינה את התנהלותו "כמתכונת פרלמנט, עם סידורו הנהדר, כלליו המדוייקים. היה בזה למען העם היהודי חידוש מפליא". 

על אולם הישיבות העידה כי "כל פרט היה צריך להזכיר, כי המקום הזה לא נועד לאמרות מפוצצות ולשיחות נבובות, כי אם לדיונים לאומיים – עם כל הרצינות וכבישת היצר הכרוכות בכך". באולם הישיבות "לא היה שום סמל, שום אות דתי, ואף על פי כן היה באווירו משהו של מקום קדוש". המקור של אווירת הקדושה היה באנשים שהתכנסו באולם הישיבות ובגודל המעמד ולא בחפצי פולחן. הרצל, כידוע, היה רחוק מן האורתודוקסיה.

"הרצל ראה בחזונו פרלמנט מודרני, מושלם בכל הנקודות ומסוגל להידמות לבתי הנבחרים המפורסמים ביותר באירופה", כתבה ש"ך. היא סיפרה על התנהלות הדיונים. "הרצל היה קשה כברזל, כשהענין נגע בכבודו של הפרלמנט שלו. הוא לא הרשה שום פשרה, שום 'הסתגלות', שום מידה לחצאין. הוא דרש את השימוש בתקנון פרלמנטרי בכל חומרת המשמעת שלו ובכל אדיבותו הפורמלית".

היא תיארה כיצד ציר שלא ביקש את רשות הדיבור מראש ועל פי הכללים, לא נשא דברים עד שלמד כיצד להגיש בקשה לסדר היום. כאשר ציר "הטיח כלפי מתנגדו מלה לא 'פרלמנטרית' ביותר הוא הוזמן על ידי היושב ראש לחזור בו בצורה המקובלת: 'הביטוי הוא מכוונתי והלאה'". בפרלמנט שלנו באחרונה הטיח יו"ר הקואליציה בשרת התרבות שנמאס לו ממנה, והיא בתגובה לעגה לחזותו החיצונית. ראש הממשלה קרא להם לחדול, אך לא הזמין אותם לחזור בהם בשום צורה.

הגברת תשב במקום שמגיע לה

ש"ך העידה מה קרה כאשר בעל ממון ניסה להשתחל למקומות ישיבה מכובדים בקונגרס הציוני. "יום אחד שמעתי אדון 'חשוב' מגולל לפני אחד משומרי הסף החביבים את כל מגילת זכויותיו, כדי להשיג רשות מיוחדת להושיב את הגברת בת לוויתו במקום נבחר, על הבימה למשל, מקום האורחים הנכבדים". מקור חשיבותו היה ב"עוביו של פינקס הצ'קים שלו". בקשתו של "אדון 'חשוב'" זה נדחתה מיד, בנימוס ובתקיפות, כי הגברת תשב ב"מקום שמגיע לה", וכך היה. תארו לכם.

בקונגרס הציוני השני פרסמה ש"ך קריאה לנשים יהודיות, בה עמדה על חשיבות המקום של הנשים היהודיות בתנועה הציונית וקראה להן להצטרף לגברים. היה זה ודאי על רקע ההחלטה שהתקבלה אז, לאפשר גם לנשים להצביע. באסיפות של התנועה הציונית קראה לנשים לפעול. בשנת 1903 דיווח עיתון "הצפירה" על ש"ך: "היא הטיפה מוסר לחברותיה בנות-גילה, כי תתאחדנה לאגדה אחת ותבאנה כפעם בפעם לשמוע פרקים בדברי ימי עמנו, ללמוד וללמד ולעשות צדקה וחסד ולהשתדל לטובת הרעיון הציוני".

כמזכירתו של הרצל, סיפרה על עומס הפניות: "המונים המונים רדפו אחריו". היא חילקה אותם לכמה טיפוסים. גרועים ביותר היו אלה שלא באו לשמוע אלא להשמיע. "האדונים החשובים אשר דרשו להתקבל ל'ראיון פרטי' – הואיל ויש להן דברים חשובים להודיע – לא! לגלות – למנהיג הציוני". אלה ידעו לא רק מה צריך לומר אלא "חשבו את עצמם מתאימים לכל דבר".

לא תמיד היא הצליחה להיפטר מהם. "מבלי שהרצל ידע על כך היו מכריחים אותם לחכות שעות ארוכות בפרוזדור, היו דוחים אותם במקצת, מקנטרים אותם הרבה – מבלי לרפות את ידיהם. ולמרות תכסיסי ההתחמקות שלנו וחוסר האדיבות הם היו בכל זאת מצליחים להגיע סוף סוף אל המנהיג". היא סיפרה שגם אחרי שנכנסו, נהג הרצל לקבל אותם בסבר פנים יפות. דוד וולפסון נהג להתרגז על "הזמן המתבזבז על הפטפטנים היהירים".

הצביעו בעד הרצל

נדמה שגם אחרי עשרות שנים לא התפוגג הכעס. הרגיזו אותה במיוחד "השטויות שאמרו אנשים בשמו". נאמנותה להרצל היתה מוחלטת. בקונגרס הציוני השישי הצביעה בעד יציאה של משלחת לבדוק את תנאי המחייה האפשריים באוגנדה, על אף שחשבה שיוזמה זו היא טעות. היא ראתה בהצבעה בעד ההצעה לבחון את אוגנדה כ"מקלט לילה" כהצבעת אמון בהרצל. "אף אחד לא הצביע בעד אוגנדה", הסבירה לישראל זנגוויל, שהיה טריטוריאליסט. "אנו הצבענו בעד הרצל", כדי לחזק את ביטחונו בתנועה ובתוך כך להבין שרעיון ההתיישבות באוגנדה הוא טעות.

צירי הקונגרס הראשון ב-1897

הספר שלה, "אשר אתם התהלכתי", הוא תיעוד של מפגשיה והתרשמויותיה בפעילותה הציונית, ששיאם עבודתה לצד הרצל. בהקדמה לספר ציינה כי היא בבחינת עדה לאירועים שהתרחשו ולפועלם של גדולי התנועה הציונית שהתגבשה אז, ולא כאחת הנפשות הפועלות, אך על פי שנמנתה עמהן. זוהי בדיוק הכותרת שלו. היא תיארה לעצמה שספר על אודות אבות הציונות עשוי להצטייר כרכילות, והעירה: "אין הוא מיועד לשעשע את הקורא במעשיות ממולחות 'מאחורי הקלעים', להציג את האישים 'בנעלי בית'". היא הגדירה את הספר בתור "מסע לארץ הזכרון".

הספר דק וקטן. בעברית, בתרגום א.ק. ברתיני, הופיע בשנת 1951 (הוצאת דביר). במהלך הקריאה יש רושם שמרים ש"ך לא גילתה בו הכול. אלה פכים מזכרונותיה על העבודה המשותפת והמפגש עם אישים שונים מראשי הציונות המדינית. למשל, אנשים ששמותיהם פחות מוכרים לציבור הישראלי, כדוגמת עורך "די וולט" זיגמונד ורנר; או מי ששמותיהם מוכרים בעיקר כשמות של קבוצת כדורגל או של רחוב, כמו הרופא והמיקרוביולוג ד"ר אלכסנדר מרמורק, מקס נורדאו וגם חיים ויצמן שהיה אז מן הצעירים שבחבורה וכמובן הרצל עצמו.

פרופ' יוחנן טברסקי, שכתב את ההקדמה לספר, העריך שבציונות מצאה במידה רבה את דמות אביה. "מימי הקונגרס הציוני הראשון נותנת מרים ש"ך כל כוחה לתנועת העם". מן הדברים שהוא כתב ברורה ההערכה הרבה שרחש כלפיה. גם טברסקי כתב בעיתון "העולם", אך הצטרף לכותבים דור אחד אחרי ש"ך, בשנת 1924.

מה אמרה בתו של מקס נורדאו

בספר שלה סיפרה ש"ך על רשמים ושיחות בראשית ימי הציונות המדינית. על עצמה לא כתבה כמעט שום דבר, מלבד סיפור ילדותה המוקדמת. כמה שנים אחרי שהספר התפרסם היא עלתה לישראל. היא היתה כמעט בת 90. זמן קצר אחר בואה הלכה לעולמה. על המצבה שלה בבית העלמין בזכרון יעקב כתוב שהיא היתה "מראשוני הציונות ההרצלאית".

שמה ופועלה הציוני נשכח. בספרים על תולדות הציונות בעברית היא לא נזכרת, והמקורות על אודותיה מועטים. מאגר מידע של המרכז לטכנולוגיה חינוכית על מנהיגי התנועה הציונות לזרמיה נקרא "אבות" ולא בכדי. כמעט כל מי שמסופר עליהם שם הם גברים. בספרי הלימוד לבית הספר בהיסטוריה היא לא נזכרת.

מי ששמה לב להיעדרה של ש"ך מהתודעה הציבורית ומספרי ההיסטוריה היתה אישה אחרת שסיפורה קשור בראשיתה של הציונות זו הייתה מאקסה נורדאו, ציירת וסופרת, בתו של מקס נורדאו. בראיון שנתנה מאקסה נורדאו לעיתונאי גדעון קוץ בפריז, היא סיפרה על התרשמותה בתור ילדה ונערה ממנהיגים ציוניים, ביניהם הרצל, וולפסון, ויצמן וכמובן אביה. בסוף הראיון ביקשה להזכיר את האישה הראשונה שהחזיקה בתפקיד פורמלי בתנועה הציונית, מרים ש"ך, "ששמה ופועלה אינה מוזכרים כלל", ולהחזיר אותה לתודעה הציבורית. נורדאו קראה לה "הציונית הראשונה".

גרסה מורחבת של המאמר איפה הרצל ואיפה נתניהו שפורסם בעיתון הארץ, 7 בספטמבר 2017