אך ציקי, שמשפחתה עלתה מתימן, לא ניתבה את הרגישות החברתית שלה להתגדרות וטיפוח זהות מזרחית נפרדת. היא ראתה בעשייתה זו חלק מכינונה של תרבות ישראלית עשירה השואבת ממגוון מקורותינו התרבותיים. המצפן שלה ומה שהוביל אותה היה האהבה למוסיקה ולארץ, ולא מוצאו של אדם. היא הלחינה גם את שיריו של המשורר חיים גורי שיצאו באלבום "האש והאבן" בשנת 1982.

בשנות השישים היא הצטרפה לקיבוץ שפיים בו חיה עד מותה. ציקי, כמו משפחתה שאליה זכיתי להיכנס, מגלמת את החיבור בין מזרח ולמערב, בין העיר לכפר. הספר "מפגשים" (1985), המאגד שירי משוררים שהלחינה, מהווה כעין סיכום של המסע המוזיקלי הבין גילי-עדתי-תרבותי שעברה.

העבודה על כתיבת הערך על ציקי היה גם מסע אל שורשיה של המשפחה וההיסטוריה של הארץ הזאת. לצורך הכתיבה נפגשתי ושמעתי מפי דודה אסתר, אחותה של ציקי, סיפורים על המסע הקשה והמרגש של משפחתה מתימן לארץ ישראל, במהלכו סבא וסבתא של ציונה וכן שתי אחיותיה נפטרו, על הילדות המשותפת שלהן ועל אישיותה הנועזת והתוססת של ציקי הצעירה.

היא סיפרה שהתימנים בשכונה האמינו שנדבק בה שד, והם נהגו לשפוך עליה דלי מים קרים בכל בוקר כדי להוציא אותו ממנה. בהזדמנות אחרת הגענו, מספר בני משפחה, לסיור עם דודה אסתר בכרם התימנים, לשמוע על החיים של הקהילה התימנית בתל אביב הצעירה. היא סיפרה על החגיגות בשמחת תורה, על הפחד מירי הצלפים ממסגד חסן בק במלחמת העצמאות ועל הבית שהוצף בכל חורף.

הסיפור של ציקי הוא סיפור על הרבה מהמורכבות, הייחודיות והיופי של המקום הזה. על עלייה וקיבוץ גלויות, על אמנות וחברה, על חיבורים בין קצוות וניגודים. אך קודם כל זהו סיפורה של אישה שלא נכנעה לתכתיבים ומנגנונים חברתיים שניתבו אותה להישאר בדלת אמות עבודות הבית וגידול הילדים, פרצה את גבולות החברה וגבולותיה של עצמה, וכתבה את סיפור חייה. זהו סיפור שראוי לספר.

לערך ציונה לוי-לירון באתר פוליטיקלי קוראת

נעם סמית, בן 29, מתגורר בירושלים. הוא בוגר החממה ליזמות חברתית-חינוכית במכללת סמינר הקיבוצים, מלמד במכינה הקדם צבאית של בינ"ה, מורה לתנ"ך והיסטוריה בתיכון ועורך טקסי בר מצווה בהוויה