פורסם בעיתון הארץ
אורי משגב קרא את רשימת הנושאים לבחינת הבגרות בהיסטוריה, שהתקיימה בשבוע שעבר, וכתב את כל מה שנכון ובעיקר קל מאוד לטעון: הרשימה מגלמת צרות אופקים, לאומנות ובדלנות, ואם ככה מלמדים היסטוריה, זה חטא פוליטי והחמצה פדגוגית. משגב צודק. אבל כשהוא מבסס את הטענה על רשימת הנושאים לבגרות בהיסטוריה, הוא מסיט את תשומת הלב מן העיקר ובאופן לא מודע משתף פעולה עם השלטון.
כי זה בדיוק מה שהשלטון רוצה שהאזרחים והאזרחיות שלו יעשו: ישננו חומר ויפלטו אותו בצורה מסודרת, בלי לשאול שאלות. בשביל השלטון בכלל ובשביל שר החינוך בפרט, הטרוניה השנתית על בחינת הבגרות בהיסטוריה היא ספין אפקטיבי. לכן, במקום להלין על רשימת הנושאים המצומצמת לבחינה, יש למחות על עצם השיטה, שלא מדרבנת את הנוער לשאול שאלות.
כמו כל דבר במערכת החינוך, גם לבחינות הבגרות יש הקשר פוליטי מובהק. ודאי כשמדובר בבחינה בהיסטוריה, במיוחד בהיסטוריה של עם ישראל בעת החדשה. אין בזה חידוש. פוליטיקאים יודעים שמי שמחזיק את החינוך, מחזיק בידיים את עתיד המדינה. אבל הם גם יודעים שבפועל, מי שמחזיק בידיים את החינוך זה לא הם, אלא המורים שנכנסים כל בוקר לכיתות.
לכן, הבעיה אינה ברשימת הנושאים שמשרד החינוך קובע לבחינה, אלא מה המורים והמורות עושים עם הנושאים הללו, וליתר דיוק: מה הם יכולים לעשות, אף כי באקלים החברתי והפוליטי הנוכחי קשה מאוד, לפעמים בלתי אפשרי. כרגע המורים והמורות קשורים היטב לסד העינויים של הבגרות. אין להם זמן לחנך את התלמידים והתלמידות שלהם לחשוב, כי הם עסוקים בהכנה לבחינה.
במערכת החינוך בישראל היום, המורים והמורות הם כלים במעשה הפוליטי. התמקדות ברשימת הנושאים שמושתת עליהם ועל תלמידותיהם ותלמידיהם מדי שנה, לא משנה באיזה נושא, משרתת את המעשה הפוליטי הזה ומשתפת פעולה עם השיטה. התמקדות ברשימה מניחה שבחינת הבגרות היא חזות הכל, ושהעבודה של המורים והמורות בתיכון היא להכין את התלמידים לבחינה. הם נתפשים כטכנאים מיומנים שמלטשים ומשייפים מוצר סופי, חזאים מנוסים שמסוגלים לנבא אילו נושאים יופיעו השנה בטופס הבחינה.
למעשה הפוליטי הזה יש משרתים רבים, גם מקרב האזרחים, כולל מצביעי מרכז ושמאל. בגן ההורים לוחצים להכין את הילדים לכיתה א'. ביסודי מזהירים אותם שעד עכשיו הם נהנו מחממה, חטיבת הביניים עמוסה במבחנים ובחנים – אחד בשבוע בממוצע. שנות הלימודים בתיכון מוקדשות לבחינות הבגרות, להלכה כדי להכין את הנוער למוסדות להשכלה גבוהה. בחלק מבתי הספר הורים קוראים לקיים בחינות בגרות כבר בכיתה י', כדי להפחית את הלחץ בי"א ובי"ב וכדי שלא "תתבזבז שנה". ואולם, באקדמיה מחכה לבוגרי מערכת החינוך הפתעה: בתום 12 שנים של דלדול שריר החשיבה הביקורתית עד שיתוקו, פתאום הם נדרשים להביע דעה. מי שמלמדים סטודנטים שנה א', יודעים כמה קשה המשימה.
מאמר המלין על רשימת הנושאים לבגרות הוא בדיוק מה שהשלטון רוצה. אולי בגלל זה גם לא טרחו לתקן את משגב ולהזכיר שרבים מהנושאים שמנה כן נלמדים בכיתות. תוכנית הלימודים בהיסטוריה לכיתות ו' כוללת את ההלניזם והדמוקרטיה ביוון הקלאסית, בחטיבת הביניים לומדים על תולדות האימפריה הרומית ועל קריסתה, על ימי הביניים המוקדמים ובהם על צמיחת הערים באירופה, על הנצרות ועל האיסלאם, על מסעי הצלב, על הרנסנס וההומניזם באיטליה ועל מגלים וממציאים. בכיתה ט' מגיעים למאה ה-20, אבל אם זה לא לבגרות, זה לא נחשב.
אין ולא תהיה הסכמה על תוכנית הלימודים בהיסטוריה, קל וחומר על רשימת הנושאים לבחינה, וטוב שכך. אם היתה הסכמה, היינו צריכים לדאוג. ויכוח ומחלוקת הם אבני יסוד בחברה דמוקרטית, ודיון פתוח הוא אמצעי חינוכי מן המעלה הראשונה. כדי שלא תהיה החמצה פדגוגית, זה בדיוק מה שהמורים והמורות צריכים לעשות: במקום בחינה, לתת עבודה. ללמד את התלמידים והתלמידות לחשוב, להמריץ אותם להטיל ספק, לעודד אותם לחפש עוד מקורות מידע.
ב-30% מהבגרות בהיסטוריה זה כבר קורה במסגרת עבודת חקר או פרויקט כיתתי. במקום לנסות לזכור פרטים על חיי היהודים בגטאות וסעיפים מפרוטוקול ועידת ואנזה למשל, אפשר לדון בכיתה על הקורבנות, המחוללים והעומדים מן הצד. אפשר לתהות היכן מתחיל מדרון הדה־הומניזציה ולשאול איפה אנחנו בסיפור הזה. כי בשביל לחנך אזרחים ואזרחיות, צריך ללמד אותם לחשוב ולשאול שאלות. אין כמו היסטוריה כדי לעשות את זה, אין כמו בחינה כדי לדכא את זה.