איך חגגו יום הולדת בגן ילדים בארץ-ישראל לפני 100 שנה?

חסיה פיינסוד-סוקניק היתה מחלוצות החינוך העברי בארץ-ישראל. היא הקימה את הגן העברי הראשון בירושלים, הכשירה גננות, פיקחה על גנים, עמדה בראש מועצת הגננות וניהלה סמינר למורות. היא היתה חברה בהתאחדות נשים עבריות לשווי זכויות, חברה באסיפת הנבחרים וצירה בקונגרסים הציוניים. באחד מימי האביב של שנת 1921, בעבודתה כמפקחת, הגיעה לביקור בגן בו למד בנה, יגאל ידין (סוקניק). בתום הביקור אמרה כדרך אגב כי בדיוק היום מלאו לו 4 שנים. הגננות לא נשארו אדישות. היתה זו אחת הפעמים הראשונות שחגגו יום הולדת בגן עברי בארץ, אולי הראשונה.

חסיה פַיְינְסוֹד-סוּקֶנִיק (7 בדצמבר 1889, ביאליסטוק, פלך גרודנה, רוסיה – ד' בטבת תשכ"ח, 5 בינואר 1968, ירושלים) הייתה גננת, אשת העלייה השנייה, מנהלת סמינר המורות בירושלים ומפקחת על גני הילדים בעיר, ופעילת ציבור, חברת ועד הקהילה בעיר ולוחמת לשוויון זכויות הנשים, ממייסדות התאחדות נשים עבריות לשיווי זכויות בארץ ישראל. בשנת 1914 הקימה בשכונת זיכרון משה את גן הילדים העברי המודרני הראשון מחוץ לחומות העיר העתיקה. עמדה בראש התאחדות הגננות והייתה מעמודי התווך שלה. שימשה כבאת כוח הגננות במרכז המורים וכבאת-כוח יחידה בוועד החינוך.

חסיה פיינסוד-סוקניק 1968-1889

הגננת הניפה את הפעוט 4 פעמים, כמספר שנותיו. כולם מחאו כפיים וקראו 4 פעמים הידד! הן סידרו משחקים במעגלים, וחילקו את הילדים והילדות לקבוצות של ארבעה. חסיה פיינסוד-סוקניק, עכשיו על תקן אימא של יגאל, ניגשה לחנות הקרובה וקנתה לכולם סוכריות. אחרי המשחקים, הגננות חילקו לכל ילד וילדה בגן 4 סוכריות. בזה נגמרה החגיגה.

תיעוד מאוחר מלמד שהמסיבה, שכנראה היתה ספונטנית, היתה אבן דרך בתולדות הגן. אחריה ביקשו אימהות אחרות מהגננות לארגן לילדים ולילדות שלהן יום הולדת כזה. אט-אט התגבש טקס. ילדי יום ההולדת הגיעו לגן לבושים לבן ולראשיהם זר, ישבו על כיסא מקושט והזמינו חברים וחברות למשחקים כלבבם. אחר כך הרימו על כיסא וקראו "הידד!". המתנות היו אלבום ציורים או אגרטל עבודת יד עם פרחים מגינת הגן. לכך נוספה הענקת מתנה לגן, בתיאום עם הגננות, למשל משחק או בובה. בסוף המסיבה ילדי יום ההולדת שלשלו לקופסה הכחולה של קק"ל מטבעות כמניין שנותיהם, ועוד אחת לשנה הבאה.

המסיבות רבו והגננות החליטו לכנס כמה ילדים וילדות לחגיגה אחת. 4 הסוכריות ממסיבת יום ההולדת של יגאל צמחו לכיבוד שהוכן מראש. צוות הגן פנה לאמהות לתאם ציפיות. אורגנה קופה משותפת להורי החוגגים, לכיסוי הוצאות הכיבוד. אם נשאר עודף, קנו בו את המתנה לגן. אחר כך חשבו כיצד לשתף במסיבות גם ילדים וילדות בגן למשפחות חסרות אמצעים. הן מצאו פתרון, והחליטו שלכל חגיגה צורפו ילד אחד או ילדה אחת שיד הוריהם לא היתה משגת, כדי שלא יישארו מחוץ למעגל.

דורות עברו מאז. מה השתנה? למראית עין, המון. בפועל, מעט מאוד. השאלות אותן שאלות: כיצד לחגוג יום הולדת לילד או ילדה? מה ילבשו? מהן ההפעלות המתאימות שעל צוות הגן לגבש? מתנה לגן – כן או לא? מה מידת מעורבות ההורים הרצויה, אם בכלל? מה יכלול הכיבוד? כמה זה יעלה? והכי חשוב, היכן ומתי להציב גבולות.

חסיה פיינסוד-סוקניק נודעת בעיקר בהקשר של הגברים בחייה. יגאל בן ה-4 גדל והיה לפרופ' יגאל ידין, הרמטכ"ל השני של צה"ל, ארכיאולוג, חתן פרס ישראל למדעי היהדות וחבר כנסת. אחיו, שנולד ב-1920, היה השחקן יוסי ידין, ממייסדי תיאטרון הקאמרי וחתן פרס ישראל לאמנות הבד והבימה. הבן השלישי, שנולד בשנת 1929, היה מתתיהו סוקניק, טייס שנפל במלחמת העצמאות, והוא בן 19. מטוסו הופל מעל הים ומקום קבורתו אינו נודע. אביהם, לו נישאה ב-1914, היה הארכיאולוג פרופ' אליעזר סוקניק.

היא נולדה ב-7 בדצמבר 1889 בביאליסטוק, לדבורה ומתתיהו, קיבלה חינוך מסורתי, בבית למדה עברית והיתה חברה ב"בנות ציון". כשבגרה למדה פדגוגיה בברלין. ב-1912 עלתה לארץ. היא עבדה בגן הילדים של חברת "עזרה" בירושלים – אלה היו הימים הראשונים של גני הילדים העבריים בארץ, שראשיתם במושבות. בגן שלה בירושלים הדריכה גננות חדשות.

היא אספה שירים וסיפורים שלמדה בגרמניה וגייסה משוררים וסופרים לתרגום יצירות: הסופר דוד פרישמן תרגם מאגדות אנדרסן. "עם הכיסופים להשתרשות בקרקע המולדות גברה השאיפה להחיות ולחדש את התרבות והשפה העברית, קודם כל על ידי יסוד גני ילדים עבריים, כדי להחיות בפי התינוקות, משחר ילדותם, את הדיבור העברי", כתבה. בגן שלה שרו את השירים הראשונים של הסופר והמשורר לוין קיפניס, שלמד אז ב"בצלאל". שירי החג שלו, כתבה לימים, היו ברכה: "הם ילדותיים וגם עממיים כאחד, ומושרים בפי הפעוטות בשמחה".

בחג חנוכה תרע"ה, דצמבר 1914, שרו בגן את השיר "נס חנוכה" מאת קיפניס, והילדים והילדות ביצעו אותו כשיר משחק על פי הוראותיו. לפי זמרשת: פרויקט חירום להצלת הזמר העברי המוקדם, היה זה "שירו המושר הראשון של לוין קיפניס ללחן לפי 'מעוז צור' עם שינוי קל". לפי האוזן הלא-מוסיקלית שלי אין שינוי, ככה שהשיר יישמע לכן ולכם מוכר. הנה הבית הראשון:

חֲנֻכִּיָּה חֲנֻכִּיָּה
סַפְּרִי נָא לִי מַעֲשִׂיָּה
אָנֹכִי נֵר רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן
מַעֲשִׂיָּה יוֹדֵעַ:
לִפְנֵי רַבּוֹת רַבּוֹת שָׁנִים
לִירוּשָׁלַיִם בָּאוּ יְוָנִים
אֲהָהּ! אֲהָהּ! צָרָה גְּדוֹלָה
צָרָה גְּדוֹלָה הָיְתָה שָׁם.

חסיה פיינסוד-סוקניק היתה אחת הנשים שהקימו את התאחדות נשים לשווי זכויות. בתקופת היישוב, היה זה הארגון שפעל למען זכות ההצבעה של נשים. היא הובילה את אגודת הנשים הירושלמיות, שבעקבות שיתוף הפעולה שלהן עם אגודת הנשים בתל אביב קמה ההתאחדות. אחר כך היתה צירה באספת הנבחרים.

ראשות התאחדות נשים עבריות. ראשונה מימין (יושבת) חסיה סוקניק

בינואר 1968 הלכה לעולמה. הגן בשכונת זכרון משה עדיין קיים, היום זה גן של חסידות בעלז. על שמה רחוב הגננת בשכונת גילה בירושלים. על חייה ופועלה אפשר לקרוא בזכרונותיה בספר "פרקי גן". עוד על מקומה בהתאחדות נשים עבריות אפשר לקרוא בספר המאבק על הקול מאת פרופ' מרגלית שילה.

בשנת 2012 הרחיבה אור לויה, סטודנטית במכללת סמינר הקיבוצים, את הערך עליה בוויקיפדיה

מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה