האנזי בראנד היתה פעילה בוועדה לעזרה והצלה בבודפשט בימי מלחמת העולם השנייה. היא היתה מעורבת בהגשת סיוע ליהודים פליטים שהגיעו מהארצות השכנות, בעיקר פולין וסלובקיה, ואחר כך גם בעבור יהודים מקומיים. עם כיבוש הונגריה במרץ 1944 השתתפה, יחד עם ד"ר ישראל (רודולף) קסטנר ובעלה יואל בראנד, במשא ומתן עם נושאי משרות במנגנון השלטון הגרמני במטרה לעצור את המשלוחים למחנות המוות. הבכיר בהם היה אדולף אייכמן.
האנזי בראנד / אתר ארכיון בית לוחמי הגטאות
עם יציאתו של יואל בראנד לשליחות הצלה גורלית במסגרת העיסקה "סחורה תחת דם" המשיכה את המשא ומתן. היא נפגשה עם אייכמן לפחות עשר פעמים ועמדה מולו ללא מורא. היא היתה מעורבת גם בחיבור רשימת הנוסעים ברכבת שנודעה לימים כ"רכבת קסטנר" במסגרתה ניצלו חיי 1,685 יהודים.
כעבור עשר שנים עמדו פעולות הצלה אלה בליבה של סערה ציבורית בישראל, שנפתחה ב-1954 במשפט נגד מלכיאל גרינוולד, שנודע בתור "משפט קסטנר". פורמלית היה זה משפט דיבה, בפועל – מחלוקת פוליטית בשאלת דרכי התגובה של יהודים למדיניות הכיבוש הגרמני בימי השואה ותיפקודה של הנהגת היישוב אז, שכרכה את הרצח הפוליטי הראשון בתולדות המדינה. "אנחנו עבדנו להצלת יהודים", אמרה האנזי בראנד לעיתונאים, "ועכשיו אנחנו צריכים להחקר בבית המשפט כאילו היינו נאשמים". ב-1958 טיהר בית המשפט העליון את שמו של קסטנר המת, אך עד שחל שינוי בדימויו עברו שנים. פרשת הצלה זו היתה ועודנה שנויה במחלוקת וטעונה האשמות. מדי פעם היא חוזרת ועולה לסדר היום.
עכשיו מבקשים חברי כנסת להגיש הצעת חוק להכרה גם ביהודים כחסידי אומות העולם, ובכך להכיר ולהוקיר יהודים שבתקופת השואה פעלו להצלה. אך כוונותיהם הטובות של היוזמים והתומכים בהצעת החוק שרואים בה אמצעי לתיקון עוול, גם אם באיחור של דורות, עלולות להוביל לגיהנום ובעיקר מעידות על מגמות בציבור הישראלי כאן ועכשיו: על הנטייה להדגשת המבדיל והמפריד, ועל כמיהה לתשובות חותכות.
הצעת החוק הזאת מושתתת על ההנחה שאפשר להכריע בין שתי אפשרויות: הצילו או לא הצילו, להכיר או לא להכיר. דיכוטומיה עמדה ביסוד היחס של החברה הישראלית לשואה בעשור הראשון למדינה, כשחיברה בין השואה לגבורה, צירוף שהונצח בשמו של יום הזכרון הלאומי ואף בשמו של המוסד המעניק אותות הוקרה אלה (ששמו המלא הוא "יד ושם – רשות הזכרון לשואה ולגבורה").
אך החברה הישראלית כבר מכירה את מה שכתב נתן אלתרמן עוד בראשיתה של פרשת קסטנר, כשהתריע ב"על שתי הדרכים" ועל הסכנה שבהבחנה בין דרכם של הלוחמים והמורדים בגטאות לבין דרכו העם שלא נלחם, כולל "הפרנסים והשתדלנים". מוכרים כיום דברים שכתב פרימו לוי, שהסביר את משמעה של התשוקה לחלק את העולם לשניים וקרא להכיר ב"אזור האפור", והכול גם יודעים, כמלותיה של המשוררת זלדה, שלכל איש ולכל אישה יש שם. שלושה דורות אחרי השואה, מבקשים חברי הכנסת לשוב לחיקה החמים של הפשטנות. אם לא בין "כצאן לטבח" לבין המרד בגטו ורשה, אז בין יהודים שיוכרו על ידי המדינה בתור מצילים לבין יהודים שלא יוכרו ככאלה.
הצעת החוק הזו היא מעין תמונת ראי של החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם שחוקקה הכנסת ב-1950, על פיו הועמדו למשפט כמה עשרות אזרחים ישראלים שבתקופת השואה רובם ככולם היו נושאי תפקידים בגטאות ובמחנות. אז, נדרשו השופטים להכריע האם להוקיע את מי שנחשדו בשיתוף פעולה ואם כן – מהו העונש הראוי. אמנם זכור במיוחד עונש מוות שנגזר, אך בפועל ברוב המקרים תקופות המאסר היו קצרות, אם בכלל. כבר אז, וביתר שאת אחרי משפט אייכמן ב-1961, היה ברור שאי אפשר לשפוט את האנשים האלה – לא בין כותלי בית המשפט ולא בציבור.
אם הצעת החוק הזאת תתקבל, מומחים יצטרכו למיין את סיפורי השואה שיגיעו אל שולחנם, להשוות ביניהם ולבסוף להכריע מי מגיבוריהם וגיבורותיהם יקבלו מדליה מיוחדת, תעודת כבוד ומקום באתר הנצחה, ומי לא. בין היתר יהיה עליהם לברר מה המועמדים והמועמדות יכלו לעשות כדי להציל יהודים ומה עשו, ולמה. האם אפשר בכלל להעריך – קל וחומר למדוד – הצלה של יהודים בידי יהודים? האם דרישת שלום או חיבוק מנחם שקיבלה אסירה יהודייה מחברתה, אסירה יהודייה גם היא, שבדיעבד העריכה כי העניקו לה כוח לעבור את היום במחנה, או התכנסותה של קבוצת נשים מדי שבוע להדלקת נרות על דרגש באושוויץ עשויים להיחשב בעיניי הוועדה פעולת הצלה? האם אפשר להעריך מה יכלה לעשות אסירה ממונה בתפקידה כ"ראש בלוק" במחנה ולא עשתה? אי אפשר, וגם לא צריך. גם מומחים לא צריכים לשפוט.
הצעת החוק הזו מלמדת יותר מכול על האווירה הכללית היום, שמשטיחה, מרדידה, ממיינת וקובעת: איתנו או נגדנו, נאמן או בוגד, ימין או שמאל. היא גם מלמדת שהמטוטלת, שהחלה לנוע בשנות ה-50, משלימה עכשיו את מסלולה. הגיע הזמן לעצור ולחשוב רגע.
במחלוקת שמעוררת הצעת החוק נמצאת התשובה לשאלה מה צריך לעשות: יש להכיר בפעולות הצלה שונות של יהודים בתקופת השואה כדוגמת בראנד, קסטנר ואחרים, אך לא בית משפט ולא ועדת מומחים הם המקום לדון בזה. צריך להכיר את הסיפורים על פעולות הצלה שונות של יהודים בתקופת השואה בשיעורי חינוך, בשעות חברה, בפעולות בתנועה, תוך הצגת שאלות ויצירת דיון. צריך להכיר אותם בלי לשפוט, מתוך הנחה שהסיפורים האלה מורכבים ורבי-פנים, ובדיוק בגלל זה בכוחם ללמד אותנו עוד משהו על טבע האדם לנוכח דה-הומניזציה, בתקופת השואה ובכלל. אך זה הרבה יותר קשה מאשר לתמוך בהצעת חוק להענקת אות.
עוד על האנזי בראנד בספר אל האחות הלא ידועה: גיבורות השואה בחברה הישראלית ובמאמר בכתב העת Nashim גיליון 27