הם גרו בבית ברחוב אחד העם 10. בנם היה אז כבן שנה. הוא לימד צרפתית וספרות עברית וכללית בגימנסיה העברית הרצליה. בשנת 1913 הם יצאו להשתלם בפאריז. היא החלה ללמוד ספרות, היסטוריה, פסיכולוגיה ופדגוגיה. בעקבות פרוץ מלחמת העולם הראשונה עברו לז'נבה, שם השלימה לימודיה בפסיכולוגיה ובחינוך. עם שובם ארצה לימדה בסמינר לוינסקי למורות ולגננות. במשך שנים היתה מורה ומחנכת וניהלה מוסדות חינוכיים, ביניהם בית הספר בלפור בתל אביב.

כשלימדה בסמינר לוינסקי הקימו בית ספר ליד הסמינר, ו"איפה שרק היה שנוררנו חדרים". באמצע שנות ה-20 הקימו בניין לבית הספר, הוא בית הספר בלפור, אותו ניהלה 25 שנה. בראיון לעיתונאית נורית ברצקי ב"מעריב" היא סיפרה כיהשקיעה ברכישת מכונת שכפול לבית הספר ואת הפעמון: במקום פעמון גמלים, בו צלצל השמש שלפעמים הקדים, לפעמים איחר ולפעמים שכח, הכניסה פעמון חשמלי.

היא גם דאגה שהילדים יישבו לאכול ארוחת צהריים לא סביב שולחנות ארוכים אלא שולחנות קטנים, ובמקום כלי פח יאכלו בכלי פורצלן. היא גם סיפרה על תנאי העבודה של הצוות: "היו למורים שולחנות שיש, ובחדר המורים וילאות. היה חדר מיוחד אליו נכנסו המורים להסתדר ולהסתרק בטרם נכנסו לכיתה".

המצב של מגרש ההתעמלות בחצר בית הספר היה רחוק מלהשביע את רצונה. "היתה בחצר סככה להתעמלות, אלא שבמקום רצפה היתה זפת, שפה ושם הילדים שקעו והתלכלכו והתמרחו. ביקשתי וביקשתי שירצפו – דברי אל הקיר. אין תקציב. יום אחד בלבלתי כל כך את המוח, עד שאמרו שישלחו למחרת משלחת לבדוק אם באמת צריך לעשות תיקונים". כדי לוודא שהתיקונים אכן יבוצעו, "ב-11 בלילה הלכתי לחצר בית הספר עם גרזן ועשיתי בורות וגומות כאלה, שלמחרת המשלחת שבאה החליטה שמוכרחים לרצף אחרת הילדים ישברו את הידים והרגליים". היא דאגה לריהוט חדש בבית הספר, לקניית תקליטים ורמקול כדי שבהפסקות הילדים יוכלו לרקוד.

בסיום שנת הלימודים, אחרי הארוחה החגיגית המסורתית לכל המורות, חזרה הביתה "ואני מוצאת מכתב, היות שמלאו לך 65… מוכרחים להוציא אותך לפנסיה. פרצתי בבכי בקול רם". חוסר הרגישות הלם בה: "הייתי חולה מזה", אמרה כשהיתה בת 90, "איך לא מודיעים?". הפרישה פתחה בפניה את האפשרות להקדיש יותר זמן לכתיבה, אך מתקבל הרושם שזה לא ניחם אותה אז.

כך או כך, היא לא פרשה כל כך מהר. במקום להמשיך לנהל את בית ספר בלפור, ניהלה במשך שנתיים בית ספר יסודי. במקביל המשיכה לכתוב. בחגיגות יום הולדתה ה-90 אמרה: "זה עבר כל כך מהר, ויש עוד כל-כך הרבה מה לעשות". היא נפטרה ב-1979.

סיפור אישי על לידה קשה

בין הספרים שכתבה יהודית הררי היה "אשה ואם בישראל". היא כתבה על נשים החל מארבע האמהות בתנ"ך ועד הפעילות לקידום זכויות נשים בקרב ארגוני נשים במדינת ישראל. "רבים הם הגברים בעמנו וביחוד הנשים שאינם יודעים הרבה על חיי האשה הישראלית ועל פעולותיה שפעלה, מקוה אני שמספר זה ילמדו להכיר את אחיותיהם ואמותיהם", כתבה בהקדמה, היא קיוותה גם שנשים ימצאו בספר חומרים להרצאות ולשיחות על פועלן של נשים לאורך השנים.

הסטודנטית אורית שילקרוט, שבחרה להרחיב את הערך יהודית הררי בוויקיפדיה במסגרת פרויקט מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה בסמינר לתואר השני בתכנית ללימודי נשים ומגדר באוניברסיטת תל-אביב, אספה מידע על קורות חייה ופועלה של אישה זו בארכיון לחינוך יהודי בישראל ובגולה ע"ש אביעזר ילין שבקמפוס ובספרות המחקר. פרק בערך שכתבה מוקדש לכתביה הספרותיים: לכתיבתה הנשית הנועזת ולאג'נדה הפמיניסטית שלה. בספרה "בין הכרמים" שפורסם ב-1948 הביאה הררי את סיפור חייה מגיל הנעורים ועד חייה הבוגרים, כשבמרכזו סיפור אהבתם של יהודית וחיים הררי, ששמותיהם בספר הם זיו וטליה.

הספר מלמד על חייה של אישה צעירה בראשית המאה ה-20, שהיתה בת זוג ואם. בין היתר תיארה יהודית הררי את ההריון וחווית הלידה שעברה. התיאור החושפני, בוודאי לאותם הימים. היא סיפרה בגילוי לב על הלידה הקשה במהלכה "ריחפה בין חיים למוות". הסיפור נכתב על בסיס מסמכים אישיים ורשמיים שנשתמרו בארכיון המשפחה. כתביה ומחקרים על אודותיהם מלמדים כי בחיי הנישואין ניהלו יהודית וחיים הררי מערכת יחסים שביסודה חתירה לשוויון בין בן ובת הזוג.

יהודית הררי / התמונות מאתר הארכיון לחינוך יהודי, אוניברסיטת תל אביב

במהלך עבודתה אספה הסטודנטית מידע גם על חייו ופועלו של בן זוגה של הררי. ד"ר חיים הררי (בלומברג) היה מורה ומחנך, סופר ופובליציסט. חיפוש אחריו באנציקלופדיה החופשית הוביל לערך פרופ' חיים הררי, מדען ופיזיקאי בעל שם, הנכד של יהודית וחיים הררי. מכיוון שלא היה לו ערך בוויקיפדיה, החליטה להעלותו גם כן.

במסגרת פרויקט מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה כותבות וכותבים סטודנטיות וסטודנטים להיסטוריהערכים אנציקלופדיים על נשים בישראל ומעלים אותם לרשת, כדי להנגיש את המידע עליהן ועל פועלן לטובת הכלל ולהעלות מודעות למקומן של נשים בחברה הישראלית ובהיסטוריה שלה. ביוזמתה להעלות הן את הערך יהודית הררי והן את הערך על בן זוגה עשתה אורית שילקרוט היסטוריה גם במסגרת הפרויקט: הערך חיים הררי (בלומברג) הוא הראשון בו שהוא על איש, ולא על אישה.

חיים הררי (בלומברג) נולד ביולי 1883 בדינבורג, לטביה, וגדל בבית ציוני. אביו היה מראשוני חיבת ציון. בן 13 עלה ארצה לבדו ולמד בבית הספר החקלאי מקווה ישראל. בתום לימודיו החליט לפנות לתחומי החינוך וההוראה ונסע ללמוד פדגוגיה, פסיכולוגיה וספרות. בגימנסיה הרצליה לימד צרפתית וספרות עברית. עם תלמידיו נמנו משה שרת, דב הוז ואליהו גולומב. 

כל ימיו כתב וערך: בנעוריו שלח מאמר לכתב העת "המליץ". מאמרו הראשון בעיתון עברי בארץ-ישראל הופיע ב"הצבי" של אליעזר בן-יהודה. הוא היה אז בן 17. במאמרו זה קרא לצעירים ולצעירות לשנס מותניים לבניין הארץ: "כוחות חדשים צריכים לנו, צעירים אשר לבם עוד לא נתיבש כל כך ושאיננו נוטה לעצבות. זקנינו כבר עיפו מרוב עבודה וידיהם כבר רפו, ונחוצים לנו צעירים שהתקוה חיה בקרבם, צעירים שלבם חם ודמי עלומים דופקים בעורקיהם, צעירים בעלי רוח כביר ואמיץ אשר לא יחתו מפני כל. […] למה תחכו, אחי? הזמן קצר והמלאכה מרובה והפועלים עצלים".

למאמר של חיים הררי (בלומברג) בעיתון הצבי, ספטמבר 1900

הם הכירו כשהיא היתה בת 13 והוא בן 15. כשסיים את לימודיו במקווה ישראל ונסע ללמוד חינוך, הבטיחה לחכות לו עד שישוב. במשך שש שנים שמרו על קשר מכתבים. בשנת 1907, כשהיא בת 22 והוא בן 24, נישאו. ב-1908 נולד בנם היחיד, יזהר הררי, לימים חבר כנסת. 

חיים הררי (בלומברג) בשנת 1907

עם אירוסיהם בירך אותם המורה והסופר ישראל הלוי טלר, איש העלייה הראשונה: "ישאו הרים שלום לשני ההרים, הר הפרחים והר הברזל". באופן מילולי, היא, ששם משפחתה איזנברג (איזן = ברזל, ברג = הר) היתה הר הברזל, והוא, ששם משפחתו היה בלומברג (בלום = פריחה, ברג = הר) היה הר הפרחים. אפשר להניח שגם מעיניו של טלר, שהיה סופר, מורה ולשונאי, לא נעלמה המשמעות הסמלית כשתיאר את יהודית כעשויה ברזל ואת חיים כפרח.

חיים הררי (בלומברג) הלך לעולמו ב-13 בנובמבר 1940. יהודית הררי (איזנברג) הלכה לעולמה ב-1979. בעיר חולון ובעיר תל אביב נקראו רחובות על שמו. ככל הידוע, המחנכת יהודית הררי לא מונצחת באופן כזה או אחר: לא ברחוב ולא במוסד חינוכי.

לערך יהודית הררי | לערך חיים הררי (בלומברג)

למאמר מאת פרופ' מרגלית שילה על האוטוביוגרפיה של הררי

למאמר מאת פרופ' יפה ברלוביץ על כתביהן של ראשונות