פורסם בעיתון הארץ
ביום הזיכרון לשואה ולגבורה מוּרד דגל ישראל לחצי התורן, נערך טקס ממלכתי ברחבת גטו ורשה ביד ושם בו נואם ראש הממשלה, משלחות נוער מתעטפות בדגלים באתרי מחנות המוות בפולין ופרופ' משה ארנס כותב מאמר על דחיקת חברי הארגון הצבאי היהודי (אצ"י) מסיפור מרד גטו ורשה כפי שהביאה אותו צביה לובטקין בוועידת הקיבוץ המאוחד בקיבוץ יגור לפני 70 שנה, מעלה על נס את הדגלים שהניפו את חברי אצ"י מעל חורבות הגטו ולבסוף מסיק ש"מניפולציה של ההיסטוריה נחשבה מעשה ראוי כאשר היא שירתה מטרות אידאולוגיות".
צביה לובטקין בוועידת הקיבוץ המאוחד ביגור, 1946 / ארכיון בית לוחמי הגטאות
משה ארנס צודק. כתיבת היסטוריה משרתת מטרות אידיאולוגיות והיא עונה על צרכים חברתיים ותרבותיים. אין זו מניפולציה, אלא הקשר פוליטי. היסטוריה, כידוע, כותבים המנצחים – מי שידעו לקרוא ולכתוב, מי שזמנם היה בידם כדי לתעד את הדברים מנקודת מבטם ומי ששלטו במנגנון יעיל דיו כדי לשמר את הסיפור ולהעבירו הלאה, לדורות הבאים.
משה ארנס צודק. בשלהי תקופת היישוב ובעשור הראשון למדינה שירת סיפור מרד גטו ורשה מטרות אידיאולוגיות ופוליטיות. על רקע ממדי החורבן, היה זה מאורע שסיפק זקיפות קומה, גאווה ונחמה, שביסודו ערכים ברוח הערכים המקובלים בארץ, בלי הבדל הגנה, אצ"ל ולח"י. בשנת 1959 עיגנה הכנסת פה אחד את מועד "יום הזיכרון הלאומי לשואה ולגבורה" בכ"ז בניסן, בזיקה גלויה למרד גטו ורשה. גם זו דרך לספר את ההיסטוריה כדי לשרת מטרה אידיאולוגית.
משה ארנס צודק. לדברים שנשאה צביה לובטקין בוועידה הט"ו של הקיבוץ המאוחד ביגור בראשית יוני 1946 היה חלק חשוב בעיצוב זכרון השואה בישראל, שמתמצה בצירוף "שואה וגבורה". בעדות רבת-רושם זו היא תיארה את מציאות החיים בגטו ורשה, לא חסכה בתיאורי השפלה ורצח וסיפרה על צעירים וצעירות שהתארגנו לאחוז בנשק לקראת פעולה שכישלונה מבחינה צבאית היה ידוע מראש. כך, עם ה"שואה", שהתגלמה בהשפלה ורפיון הרוח, באה ה"גבורה" שהתבטאה במרד המרומם.
משה ארנס צודק. להופעה זו של צביה לובטקין היתה משמעות פוליטית רבה. אבל זאת לאו דווקא כדי לדחוק את הימין. ועידת הקיבוץ המאוחד שהתכנסה אז ביגור היתה הוועידה הראשונה שקיים הקיבוץ המאוחד אחרי הפילוג הרשמי במפא"י.
במרכז הסיפור של צביה לובטקין הועמדו, כפי שאמרה היא בעצמה בפתיחת דבריה, "התנועה וחבריה, אשר על ידי חבריו ושליחיו של הקיבוץ הזה התחנכו, ועל ערכיו חיו ונפלו". יותר מפעם אחת דיברה על מגוון התנועות שחבריהן נכללו בארגון היהודי הלוחם (אי"ל), אך גיבורי הסיפור, תרתי משמע, היו חברי "דרור". גם זו דרך לספר את ההיסטוריה כדי לשרת מטרה אידיאולוגית.
הדגלים שמניפים אנשי הימין בהווה
משה ארנס אינו הראשון לתקוף מימין את צביה לובטקין, כמייצגת הממסד. טענה דומה נשמעה לפני 55 שנה בדיוק בביטאון "חרות" בתגובה לעדותה במשפט אייכמן, בתחילת מאי 1961. אז, כעסו עליה אנשי ימין כשגילו שלא שילבה בעדותה את סיפור הלחימה של אצ"י בכיכר מורנובסקה.
בשונה ממשה ארנס, הם לא ראו בזה סיפור "שהקיף פחות ממחצית ההתרחשויות שאירעו באמת" ולא הציגו אותו כמרכיב הדומיננטי במרד הגטו. כפי שכתב עורך "חרות" אייזיק רמבה ב-8.5.1961, הם ציפו מצביה לובטקין, שמעמדה הציבורי כבר היה מבוסס, "לגלות את תפארת אחדותנו הלאומית" ו"לספר את האמת לאמיתה, כפי שהיתה, שבמרד הגיטו השתלבו ידי אחים יהודים מעל הזרמים ומכל המפלגות, שבית"רים נלחמו כאריות ממש כאחיהם ב'החלוץ', שצעירי 'הנוער הציוני' והנוער הדתי הקריבו את חייהם כאחיהם מ'השומר הצעיר' ומ'דרור', שהעם היהודי שהובל לטבח הציל את כבודו על-ידי נעריו ונערותיו, בלי הבדל כרטיס-המפלגה".
היה זה ביטוי לתביעה של תנועה שנמצאה אז מחוץ לגבולות הממלכתיות להיכלל גם היא בזרם המרכזי, בממסד, יחד עם כולם. גם זו דרך לספר את ההיסטוריה כדי לשרת מטרה אידיאולוגית.
משה ארנס לא צריך לדאוג. שלטון הימין בממסד בישראל שריר וקיים, ובשנים האחרונות פרשת הלחימה של אצ"י בהחלט נוכחת בסיפור של מרד גטו ורשה. אך מה שצריך לדאוג גם אותו הוא הדגלים שמניפים אנשי הימין בהווה, ושאון הקולות הנשמע בכיכר רבין, בעצרת התמיכה בחייל אלאור אזריה, שהתקיימה, כמה אירוני, ב-19 באפריל, בדיוק ביום השנה לפרוץ מרד גטו ורשה. גם בנאומו בטקס הממלכתי ברחבת גטו ורשה ביד ושם ראש הממשלה יניף דגל. רק שבקצב הזה, אם לא יקרה נס, גם זה עלול להירשם בספרי ההיסטוריה בתור דגל שהונף מעל חורבות.