פורסם בעיתון הארץ
כשנאלמו תרועות המבצעים ליום המשפחה העברי וליום האהבה מלבלבות ההנחות לרגל יום האישה הבינלאומי ב-8 במרץ. מבצע כזה יש רק פעם בשנה, קני את המוצר השני ב-50 אחוז הנחה, מהדורה מוגבלת לכבוד יום האישה, שתפי ואולי תזכי, למה את מחכה, שניים ועוד אחד מתנה, בכפוף לתקנון. אפשר לחשוב שערכו של יום האישה הבינלאומי מסתכם בחגיגת קניות, בעיקר בחנויות בגדים וקוסמטיקה, וגם בשווקים ובירידים שמוקמים במקומות עבודה גדולים. כמו בכל אירוע מכירה, צריך להשוות מחירים ולבדוק אם ההנחה משתלמת מבחינה כלכלית. במקרה הזה, צריך לבדוק האם ההנחה הזו שווה לנו מבחינה ערכית. היא לא.
רחוב אלנבי, תל אביב 1954 / פריץ כהן, לע"מ
כשאנחנו קונות בהנחה לרגל יום האישה הבינלאומי אנחנו מבססות את ההנחה לפיה התפקיד העיקרי של נשים הוא לשרת ולטפל באחרים. יום אחד בשנה מותר לנו להתפנק, לחשוב רק על עצמנו – בתנאי ש-364 הימים האחרים נמשיך להעמיד בראש סדר העדיפויות צרכים ורצונות של אחרים, נגיד יפה תודה ונשתוק כבר.
כשאנחנו קונות בהנחה לרגל יום האישה הבינלאומי אנחנו מחזקות את ההנחה לפיה אישה היא אובייקט הזקוק לטיפוח חיצוני באופן תמידי. אמנם כל השנה עדיף שנוריד שני קילו, אין דבר כזה יותר מדי קרמים ושערות לבנות זה סממן להזנחה, אך היום אנחנו יכולות לקנות את זה בהנחה.
כשאנחנו קונות בהנחה לרגל יום האישה הבינלאומי אנחנו מאששות את ההנחה לפיה נשים הן תמימות, טיפשות או גם וגם. לא רק שהמשכורת הממוצעת שלנו נמוכה מהמשכורת הממוצעת של גברים גם כשמדובר על אותה עבודה בדיוק, נשים מסכימות לשלם יותר על אותו מוצר בדיוק בתנאי שארזו אותו בוורוד.
כשאנחנו קונות בהנחה לרגל יום האישה הבינלאומי אנחנו מוכיחות את ההנחה לפיה נשים דעתן קלה. במקום לעסוק בשאלות הנוגעות לעיקרון השוויון המגדרי ולזכויות מיעוטים בכלל בחברה דמוקרטית ובמקום להתפכח מהאשליה לפיה בחברה בישראל אין לנשים שום בעיות מובחנות, אנחנו דנות בשאלה אם המבצע בחנות שווה, ומה צריך לשתף בפייסבוק בשביל לזכות במתנה מיוחדת.
כשאנחנו קונות בהנחה לרגל יום האישה הבינלאומי אנחנו שוכחות שהמאבקים שעמדו בפרקים הראשונים בתולדות יום האישה הבינלאומי היו קידום תנאי העסקה הוגנת והזכות של נשים לבחור ולהיבחר, שגם במדינת ישראל ובהיסטוריה שלה לא היו מובנים מאליהם. במקום זה אנחנו מבזבזות זמן וכסף על שטויות. למה באמת אנחנו מחכות?
אחרי 'יום המשפחה' שחל השנה ב-9 בפברואר ו'יום ולנטיין' ב-14 בו, 8 במרץ נהיה ה'בוקסינג דיי' בישראל. לא צריך משפחה ולא צריך אהבה, מספיק אישה; בפועל, זוהי חגיגת חיסול ערכים, סוג של אגרוף בבטן הרכה, בכפוף לתקנון. אך המטרה של יום האישה הבינלאומי היא להעלות מודעות למקומו של המיעוט הגדול ביותר מבחינה מספרית בעולם שאנו חיות וחיים בו, להכיר באי השוויון במדינת ישראל ולבחור איך כל אחת יכולה, באופן אישי וביחד, לתקן את זה.
ב-1960, כשסקרה את תולדות יום האישה הבינלאומי מאז ראשית המאה העשרים, כתבה ליליה בסביץ, מראשות תנועת הפועלות, כי "ערכו של 'יום' מעֵין זה מותנה בנושא החי, המאורגן והמלוכד המתייצב מאחורי גבו". ביסודו של יום זה, הסבירה, עומד "המאבק להרים את האשה משפל מצבה האנושי, הכלכלי, התרבותי והפוליטי", במהלכו "מפגינה האישה את ה'יֵש' שלה". אמנם הזמנים השתנו ואפשר וצריך להתווכח במשך כל השנה מהו ה"יש" של נשים בישראל 2016. אך אין למכור אותו בעבור קרם פנים, בטח לא בהנחה. להסרה השיבי: לא.