חווקה פולמן-רבן נולדה ביום שבת, 19 באפריל 1924. תשע עשרה שנה אחר כך פרץ מרד גטו ורשה, גילוי ההתנגדות החמושה הידוע ביותר, הממושך ביותר והמקיף ביותר של יהודים לגרמנים באירופה הכבושה בתקופת השואה, עם חיסול הגטו בבירת פולין. במידה רבה, הביוגרפיה שלה היא סיפורן של חברות מחתרת לוחמת בפולין הכבושה. היא נולדה בקילצה, אחות צעירה למרדכי, שקראו לו מרק, ולוולף, שקראו לו ווק. כשהיתה כבת שנה עברה המשפחה לגור בוורשה. עד המלחמה הספיקה ללמוד שלוש שנים בגימנסיה. בית המשפחה היה ברחוב דז'לנה 43, מול הבניין בו שכנו חברי וחברות המחתרת. אחרי שגרמניה כבשה את פולין הצטרפה לתנועת דרור והכירה את צביה לובטקין ויצחק צוקרמן. היא היתה אז כבת חמש עשרה. היתה מראשוני התלמידים בגימנסיה "דרור" שבמחתרת והשתתפה בחוג דרמטי בהדרכתו של יצחק קצלנסון, משורר ומחנך.

חווקה פולמן-רבן, 1946

עם חבירתן של מרבית תנועות הנוער בגטו להקמת הארגון היהודי הלוחם (אי"ל) היתה לשליחה ומקשרת של ארגון המחתרת. נעה בדרכים בזהות שאולה, מבריחה מידע ונשק. שוב ושוב מסכנת את חייה. בדצמבר 1942 נתפסה וגורשה לאושוויץ. משם הועברה למחנה רוונסבריק. באוקטובר 1947 הגיעה ארצה. היא התקבלה בהדרת כבוד שהיתה שמורה לצעירות ולצעירים שאחזו בנשק באירופה הכבושה. בין היתר פגשה ביצחק שדה וביגאל אלון, שנראה בדיוק כפי שדמיינה את הצבר. היא הצטרפה לגרעין בקיבוץ יגור. ב-19 באפריל 1949 עלה על הקרקע קיבוץ לוחמי הגטאות. שנים רבות היתה מורה ומחנכת, בקיבוץ ובבית, הוא המוזיאון. היא כתבה את סיפורה האישי בספרה לא נפרדתי מהם.

פגשתי את חווקה בפעם הראשונה כעשר שנים. היה זה אחד הימים הראשונים של חג פסח. בדרך צפונה ירד גשם שוטף. היא בישלה מרק ירקות מצוין. אחר כך דיברנו על פועלה בקו הראשון בתור חברה באי"ל, כשהבריחה כלי נשק, חומרי נפץ ומידע. על ההעזה ותעצומות הנפש, אומץ הלב וגילויי ההרפתקנות, על היותה אישה בארגון לוחם ועל החברות האמיצה עם צביה לובטקין, ועוד. 

גברים לא היו עומדים בזה

אחד מהתפקידים שלי בתור קשרית, סיפרה, היה להוציא את היהודים מהאשלייה. לספר להם שיגיעו גם אליהם ויהרגו את כולם, שצריך לעשות משהו. דיברה על הקושי העצום לספר לאנשים משהו שהם לא רוצים לשמוע. היא תיארה את גילויי הגבורה של נשים בארגוני המחתרת. היא סיפרה איך הבריחו הקשריות נשק ומידע: "רימון אפשר לתפור בתוך התחתונים, איפה שיש לנו מקום", אמרה בקריצה. "נסענו, ולפרומקה היה בין הרגליים רימון, ואנחנו בחשמלית. וככה את יודעת שאת צריכה לחייך, ולא יודעת מי מאיתנו אמרה, מה יהיה אם יהיה איזה ג'נטלמן שיגיד לנו לשבת?".

היא קשרה את חוסנן של נשים לא למדיניות הכיבוש הגרמני שהעמידה אותן במציאות קשה מנשוא: "גם בחיים שלנו, הנורמליים, לנשים יש יותר כוח סבל. קודם כל, הן יולדות. גברים לא היו עומדים בזה".

הפעם האחרונה בה התראינו היתה בקיבוץ יגור, ביום עיון לרגל יום השנה ל"וועידת צביה", הוועידה הט"ו של הקיבוץ המאוחד שהתקיימה ביגור בראשית יוני 1946, בה נשאה צביה לובטקין עדות מונומנטלית. חווקה סיפרה שם על בואה לארץ ועל היכרותה עם האישה שעוד בחייה היתה לאגדה. צביה לובטקין הלכה לעולמה לפני יותר מ-35 שנה. חווקה מעולם לא חדלה מלהתגעגע.

בקיבוץ יגור, יוני 2013. פייסבוק בית לוחמי הגטאות