לא נפרדה מהם

חווקה פולמן-רבן נולדה ביום שבת, 19 באפריל 1924. תשע עשרה שנה אחר כך פרץ מרד גטו ורשה, גילוי ההתנגדות החמושה הידוע ביותר, הממושך ביותר והמקיף ביותר של יהודים לגרמנים באירופה הכבושה בתקופת השואה, עם חיסול הגטו בבירת פולין. במידה רבה, הביוגרפיה שלה היא סיפורן של חברות מחתרת לוחמת בפולין הכבושה. היא נולדה בקילצה, אחות צעירה למרדכי, שקראו לו מרק, ולוולף, שקראו לו ווק. כשהיתה כבת שנה עברה המשפחה לגור בוורשה. עד המלחמה הספיקה ללמוד שלוש שנים בגימנסיה. בית המשפחה היה ברחוב דז'לנה 43, מול הבניין בו שכנו חברי וחברות המחתרת. אחרי שגרמניה כבשה את פולין הצטרפה לתנועת דרור והכירה את צביה לובטקין ויצחק צוקרמן. היא היתה אז כבת חמש עשרה. היתה מראשוני התלמידים בגימנסיה "דרור" שבמחתרת והשתתפה בחוג דרמטי בהדרכתו של יצחק קצלנסון, משורר ומחנך.

חווקה פולמן-רבן, 1946

עם חבירתן של מרבית תנועות הנוער בגטו להקמת הארגון היהודי הלוחם (אי"ל) היתה לשליחה ומקשרת של ארגון המחתרת. נעה בדרכים בזהות שאולה, מבריחה מידע ונשק. שוב ושוב מסכנת את חייה. בדצמבר 1942 נתפסה וגורשה לאושוויץ. משם הועברה למחנה רוונסבריק. באוקטובר 1947 הגיעה ארצה. היא התקבלה בהדרת כבוד שהיתה שמורה לצעירות ולצעירים שאחזו בנשק באירופה הכבושה. בין היתר פגשה ביצחק שדה וביגאל אלון, שנראה בדיוק כפי שדמיינה את הצבר. היא הצטרפה לגרעין בקיבוץ יגור. ב-19 באפריל 1949 עלה על הקרקע קיבוץ לוחמי הגטאות. שנים רבות היתה מורה ומחנכת, בקיבוץ ובבית, הוא המוזיאון. היא כתבה את סיפורה האישי בספרה לא נפרדתי מהם.

פגשתי את חווקה בפעם הראשונה כעשר שנים. היה זה אחד הימים הראשונים של חג פסח. בדרך צפונה ירד גשם שוטף. היא בישלה מרק ירקות מצוין. אחר כך דיברנו על פועלה בקו הראשון בתור חברה באי"ל, כשהבריחה כלי נשק, חומרי נפץ ומידע. על ההעזה ותעצומות הנפש, אומץ הלב וגילויי ההרפתקנות, על היותה אישה בארגון לוחם ועל החברות האמיצה עם צביה לובטקין, ועוד. 

גברים לא היו עומדים בזה

אחד מהתפקידים שלי בתור קשרית, סיפרה, היה להוציא את היהודים מהאשלייה. לספר להם שיגיעו גם אליהם ויהרגו את כולם, שצריך לעשות משהו. דיברה על הקושי העצום לספר לאנשים משהו שהם לא רוצים לשמוע. היא תיארה את גילויי הגבורה של נשים בארגוני המחתרת. היא סיפרה איך הבריחו הקשריות נשק ומידע: "רימון אפשר לתפור בתוך התחתונים, איפה שיש לנו מקום", אמרה בקריצה. "נסענו, ולפרומקה היה בין הרגליים רימון, ואנחנו בחשמלית. וככה את יודעת שאת צריכה לחייך, ולא יודעת מי מאיתנו אמרה, מה יהיה אם יהיה איזה ג'נטלמן שיגיד לנו לשבת?".

היא קשרה את חוסנן של נשים לא למדיניות הכיבוש הגרמני שהעמידה אותן במציאות קשה מנשוא: "גם בחיים שלנו, הנורמליים, לנשים יש יותר כוח סבל. קודם כל, הן יולדות. גברים לא היו עומדים בזה".

הפעם האחרונה בה התראינו היתה בקיבוץ יגור, ביום עיון לרגל יום השנה ל"וועידת צביה", הוועידה הט"ו של הקיבוץ המאוחד שהתקיימה ביגור בראשית יוני 1946, בה נשאה צביה לובטקין עדות מונומנטלית. חווקה סיפרה שם על בואה לארץ ועל היכרותה עם האישה שעוד בחייה היתה לאגדה. צביה לובטקין הלכה לעולמה לפני יותר מ-35 שנה. חווקה מעולם לא חדלה מלהתגעגע.

בקיבוץ יגור, יוני 2013. פייסבוק בית לוחמי הגטאות

ביום הזכרון לשואה ולגבורה שעמד בסימן 70 שנה למרד גטו ורשה, נשאה את דבר הלוחמים. היא סיימה את דבריה בטקס במילים אלו:

תשאירו אתם, הדורות הצעירים מקום בלבכם, בזיכרונותיכם עבור הנועזים, היפים, הצעירים כל כך שנפלו בקרב האחרון. אני מאחלת לאלפים שלפניי חיים מאושרים של אהבה, יופי וצחוק, חיים של משמעות. המשיכו במרד, מרד אחר, עכשווי, נגד כל רוע, גם זה שפגע בארצנו האהובה והיחידה. תמרדו נגד גזענות ואלימות ושנאת אחר. בחוסר שיוויון, בפערים, בעוני, ברדיפת בצע ובחמדנות. חיזוק חינוך להומניות וערכי מוסר וצדק גם הם מרד נגד אלכוהוליזם בקרב הנוער ותופעות מחרידות של תקיפת קשישים. תמרדו בכיבוש – לא! לנו אסור לשלוט בעם אחר, להשפיל אחר. הכי חשוב להגיע לשלום ולקץ מעגל הדמים. הדור שלי חלם על שלום, אני כל כך רוצה להספיק לזכות בו. יש לכם כח לעזור. כל תקוותי בכם. לו יהי!

אמן.

6 תגובות בנושא “לא נפרדה מהם

  1. דליה עופר

    תודה שרון על מה שכתבת. אנחנו בתקופה שאחרוני השורדים מאותם ימים נפרדים מאיתנו. בכאב לב ומתוך הרבה אהבה אנחנו זוכרים אותם ומכבדים את כל מה שהעניקו לנו בחייהם וביכולת שלהם לספר את סיפורים וסיפור התקופה. אני לא הכרתי את חוקה אישית אבל קראתי את ספרה, ושוחחתי עימה לפני כחודש. הייתי אמורה לבוא אליה ביחד עם חברתי הטובה לינור וייצמן שכותבת על הקשריות. היתה לנו שיחה ארוכה בטלפון וקולה היה מלא מרץ ונשמע צעיר להפלי. כהסתכלנו בלוח לקבוע תאריך, הסבירה לי שב 19 בינואר לא תוכל להיפגש שכן היא לומדת וקבענו ל 20 בינואר. היא אמרה באוחר מפוסי ונדמה היה לי על פיהקול שלה שעם חיוך בפניה שאנחנו קובעים אך לעולם אין לדעת ביחס לאישה בגילי.
    חבל על דאבדין ואינם משתכחין.
    דליה עופר

  2. רוני

    הספר שכתבה, עליו סיפרת, נגמר במשפט: "אינני יודעת כמה שנים עוד אוכל להמשיך בעבודתי, אבל כל עוד רוחי באפי- אמשיך לספר, אמשיך להעיד, אמשיך לחזור ולצלול אל זיכרון אותן שבע שנים, שהן, וכל מה שבא בעקבותיהן, חתום בי ובהתנהגותי. גם מהן לא נפרדתי". וכך באמת היא הייתה. עם כל כוחותיה היא הסתובבה בארץ ובעולם, סיפרה את סיפורה ובעיקר העבירה כל כך הרבה ערכים משמעותיים עד הרגע האחרון ואני חושבת שזה הדבר הכי חשוב שהיא לימדה אותנו, לא לספר את אירועי השואה באופן שבו הרבה פעמים בוחרים/ות לספר, אלא באופן שבו אנחנו לומדים/ות ומלמדים/ות איך לנהוג בשביל שזה לא יקרה שוב. היא נלחמה וחינכה נגד הגזענות בכל כוחה ולכן החובה שהיא השאירה לנו זה להמשיך בדרכה.
    קראתי את מה שכתבת כמה וכמה פעמים וחשבתי מה להגיב. כתבת מקסים. תודה על כתיבתך שמרגשת כל פעם מחדש, אך במיוחד הפעם. אני מאמינה ומרגישה שבאיזשהו אופן, אנחנו לא באמת נפרדים גם ממנה.

  3. אנונימי

    היי שרון, כתוב מצויין ומצליח לשקף את הרוח של חווקה.
    נפגשתי איתה מספר פעמים, גם כחניך במסע לפולין, ואח"כ כמדריך מסעות בעצמי.
    נדהמתי מהאותנטיות שלה, היכולת לתמצת ערכים ואמונות גדולות במילים פשוטות ונגישות. בהחלט עובר היטב וגם הערך על חווקה רווי בדמותה, אותנטי ואינו סובל מ"נייטרליות ויקיפדית".
    בברכה
    אלי כהן

סגור לתגובות.