פורסם בעיתון הארץ
היועצים של שר החינוך לא המציאו שום דבר חדש. עוד בשנות החמישים ובעיקר לנוכח משפטו של אדולף אייכמן שנפתח בירושלים באפריל 1961 עסקו אנשי חינוך בשאלה כיצד ללמד על השואה. אמנם יד ושם כבר פעל, אך באותם ימים היה זה מוסד שהקדיש את מירב פועלו לתיעוד ולמחקר. באין תכנית לימודים עשו מורות וגננות הישר בעיניהן. הילד רפי ש"שמע בכיתה א' סיפורים על הצורר שרצח מיליוני 'יהודים מסכנים' בוש שאמו היתה 'אחת מהם'. מסקנתו של הזאטוט, האומר שיש בדעתו להיות רמטכ"ל, היתה שהם פחדנים. בלי לדעת מדוע, חש זרות כלפי אמא ואבא. לראשונה בחייו התברר לו שאביו אינו איש חזק, היכול להרביץ לילדים שיתקיפו אותו". הוא סירב לאחל לאמו לילה טוב לפני שהלך לישון.
הפושע הנאצי אדולף אייכמן / כל התמונות מארכיון בית לוחמי הגטאות
הסיפור הקשה הזה הובא במדור "לאשה ולבית" של הארץ, שעם פתיחת משפט אייכמן הוקדש להיבטים של המשפט הקשורים לילדים ונוער. פסיכולוגית הזהירה מפני חשיפתם של ילדי גן וכיתות נמוכות למוראות השואה, לא רק בגלל תוכן הסיפורים הקשים אלא מפני שלילדים בגילאים אלו אין תפישה היסטורית. גם בקרב תלמידי הכיתות הגבוהות אין להקדיש לנושא זמן רב, קבעה והציעה למורים לנצל את ההזדמנות ולדון במשמעות האוניברסלית של השואה תוך דיון במושגים דמוקרטיה ודיקטטורה.
באותם ימים העיסוק הציבורי בנושא לא היה תוצר של הודעה לעיתונות של משרד החינוך ולא בהמשך לנאום של ראש סיעה בקואליציה, אלא על רקע משפט שבזמן התרחשותו היה ברור שיהיה משפט היסטורי. שבועיים לפני שנפתח משפט אייכמן התקיים באוניברסיטה העברית בירושלים יום עיון שנחקרו בו דרכי ההסברה החינוכית של תקופת השואה והגבורה, והיה המשכו של כנס שהתקיים חודשים מספר קודם לכן בחיפה בנושא הוראת השואה בבתי הספר. "הם שומעים, הם רואים, הם קוראים", אמר פרופ' אלכסנדר מרדכי דושקין, ממקימי בית הספר התיכון שליד האוניברסיטה בירושלים ומנהלו הראשון ולימים חתן פרס ישראל, "יש צורך שיתבטאו בו, שיגיבו, ועלינו לעזור להם להגיב". הוא לא התכוון לתלמידי הכיתות הנמוכות וגני הילדים.
כשלושה חודשים לפני כן התכנסה בירושלים ועדה של משרד החינוך והתרבות לקביעת חומר הלימוד על השואה והגבורה בבתי הספר היסודיים. חברי הוועדה רצו לקבוע תכנית לימודים ולהציע פעולות להכשרת מורים ולארגון כינוסי מורים בנושא. לישיבה הוזמנו גם חייקה גרוסמן, בתקופת השואה חברת מחתרת ולוחמת גטו, ושרה נשמית-שנר, פרטיזנית, מחנכת בבית לוחמי הגטאות וממייסדיו. התכנית המוצעת התייחסה לתלמידי כיתות ג' ומעלה. לגבי כיתות א'-ב' הסתייגה הועדה מקביעת תכנית לימודית כלשהי. סיפורי הגבורה עללוחמי הגטאותוהפרטיזנים נכללו ברשימות הקריאה המומלצות לתלמידי כיתות ו' ואילך.
אך באותם ימים נחשפו ילדים רכים לנושא השואה ובעוצמה רבה, גם ביוזמת הגננות. הגננת חוה ורבה, ילידת פולין, שהיתה תלמידתו של יאנוש קורצ'אק בסמינר למורות ולגננות בוורשה ועלתה ארצה ב-1933, אמה של דורית בייניש, לימים נשיאת בית המשפט העליון, סיפרה כי בגן שלה בתל-אביב אמנם לא משוחחים עם הילדים בנושאים אקטואליים, "אך מטרתנו היא גם לא להעלים מהם את המציאות, כי אחרת היא תרדוף אותם". בזמן המשפט, סיפרה, שיחקו הילדים משחק תפקידים: "אחד הילדים, שהסכים לשחק את תפקיד אייכמן, ישב כנאשם, והאחרים השתמשו בביטויים ששמעו ברדיו, כמו 'יאוואהל' או 'רכבת המוות'. ילדים שהזדמן להם לראות את פרצופו של הצורר ביומני הקולנוע אף חיקו את תנועותיו והרכיבו את משקפיו".
היא לא מצאה בזה רע, וגם הכתבת הביאה את הדברים ללא ביקורת. במהלך המשפט טיפל המדור לנשים של עיתון הארץ בדימוי של אייכמן בעיני הילדים שראו בעיתונים את תמונותיו: הוא לא נראה להם כמו "איש רע", סיכמה הכתבת. אפשר למצוא קווי דימיון בין רשמיהם של הילדים לבין גישתה של חנה ארנדט בנושא משפט אייכמן בדבר הבנאליות של הרוע, שבאותם ימים עוררה זעם ולא נחשפה כלל לקהל קוראי העברית.
לפני שהחלו להישמע עדויותיהם של ניצולי השואה באולם בית העם בירושלים קיבלו תלמידי כיתה ד' שיעורי בית, לכתוב חיבור בנושא "מה הרגישו הילדים בדרכם לתאי הגזים?". "אינני יכול 'להרגיש' מה שהרגישו", תמצת יואב, בן תשע. הוא החליט לנקוש על דלת השכנה, ניצולת אושוויץ, שפתחה לו דלת וסיפרה לו ברצון על עברה. לקראת תום המשפט כתבה שרה נשמית-שנר על דרכי הוראתה של השואה והסברתה לדור הצעיר. היא שרטטה שלושה קווים מנחים: היכרות מעמיקה עם חיי היהודים באירופה הכבושה, עם האידיאולוגיה הנאצית ועם מלחמת העולם השנייה. לקח השואה לא היה רק לאומי אלא אוניברסלי.
הנה כי כן, מורה ומחנכת שעברה את השואה על בשרה ניסחה זאת כבר מזמן, וגם הישראלי בן התשע הבין. המפתח מצוי בלימוד תולדות השואה ובגילוי ענווה. אחר כך יבואו לא החוויה וההתנסות, בטח לא הניסיון לברר מה אתם הייתם עושים, אלא מאמץ כן לגלות אמפתיה, תבונה ורגישות ולהפיק לקח אוניברסלי. מסקנות אלה מ-1961 רלוונטיות גם, ואולי בעיקר, גם שבעים שנה אחרי השואה: מוטב שגם יועציו של שי פירון יאמצו קווים מנחים אלה.
פוסט מעולה ומדויק, כרגיל. את כל כך צודקת. מעבר לעובדה שאין פה שום חידוש או התקדמות בנושא של הוראת השואה בארץ זה גם קצת מקבע חלק מהטעויות שנעשו עד כה. אני חושבת שמשרד החינוך לא שמים/ות את הפוקס על המשמעות האמיתית של השואה, לפיכך כל הזמן נעשות תוכניות שלא משיגות מטרות שמקצוע היסטוריה אמור להשיג- למידה מטעויות העבר, הסקת מסקנות מהנעשה בהווה ודרך זה שינוי התנהגותנו בעתיד (נשמע קיטשי אך ניסיתי לתמצת את זה למשפט וזה מה שיצא).