ביום הבחירות לרשויות המקומיות ימלאו 57 שנה לאחד הרגעים בהיסטוריה של נשים בישראל. אז, ב-22 באוקטובר 1956, נבחרה בפעם הראשונה אישה לתפקיד ראש העיר. על פניו, אפיזודה חולפת: למעלה מ-40 שנה עברו עד שנבחרה אישה שנייה לתפקיד זה. גם היום, רוב המתמודדים לראשות העירייה הם מתמודדים. אמנם מאז יעל גרמן בהרצליה ומרים פיירברג בנתניה נוכחותן של נשים בלשכת ראש העיר שלא על כיסא המזכירה או כורסת מנהלת הלשכה אינה עניין יוצא דופן, אך אין ספק שגם בזירה זו הדרך לשוויון בין המינים עוד ארוכה.
בעבור העיתונות העיסוק בהתמודדותן של נשים למועצות הרשויות המקומיות, לא כל שכן ראשות עירייה, עדיין נחשב אייטם לא רע ואף מתויג בתור כותרת מושכת, שבעצם קיומה מזכירה למי ששכחו שציבור הנשים בישראל היה ועודנו מיעוט. עוד לא ראינו כותרת המדווחת כי כך וכך גברים מתמודדים לתפקיד ראש עירייה בישראל.
באופן לא בלתי סמלי, בשנות המדינה הראשונות זכורה התמודדותן של נשים לתפקיד ראש העירייה על דרך השלילה. ב-1955 נבלמה מועמדותה של גולדה מאיר, אז מאירסון, שרת העבודה, לראשות עיריית תל-אביב. היה זה בשל לחץ הדתיים במועצת העיר. היא עצמה לא חשבה שהיה זה מפני שהיא היתה אישה.
אמנם העובדה שהגוש הדתי הצליח ברגע האחרון לנצל את העובדה שאני אישה הרגיזה אותי, כתבה לימים באוטוביוגרפיה שלה, כאילו לא תרמו נשי ישראל את מלוא תרומתן – ולמעלה מזה – בבניין המדינה העברית. אך יותר מכול ראתה בכך תכסיס מפלגתי שעורר בה בוז גדול.
במובנים רבים היא צדקה, מזה זמן הסכינו הדתיים עם נוכחותן של נשים בפוליטיקה הארצית. זמן קצר אחר כך החלה לכהן כשרת החוץ. כעבור פחות משנה, בראשון לציון, נבחרה חנה לוין לתפקיד ראש העירייה. הסיפור שלה יכול ללמד משהו את המועמדות למועצות העיר בארץ, כולל המתמודדות לראשה.
רחוב חנה ומיכאל לוין
חנה לוין לבית כהן נולדה ב-1897 ברוסיה. היא הגיעה ארצה בעלייה השלישית והחלה את פעילותה הציבורית בויצ"ו, פעילות שנמשכה כל חייה. לימים כיהנה כיו"ר הארגון בארץ וכחברה בהנהלה העולמית. היא פגשה את מיכאל לוין, בן למשפחת איכרים במושבה ראשון לציון והם נישאו. הוא מילא שורה של תפקידים ציבוריים בוועד החקלאי, בהתאחדות האיכרים וגם במועצה המקומית: ב-1936 עמד בראשה.
כחברה במועצת העיר ראשון לציון החזיקה חנה לוין בתיקי החינוך, הבריאות והרווחה. גם שירותה בצבא לא חצה את גבולות המגדר. חיילות בחיל העזר הבריטי (A.T.S) כינו בחיבה את לוטננט חנה לוין "אֵם החיילות העבריות", בצה"ל נשאה את פנקס שירות מס' 1 של חיל הנשים. כחברת הנהלה של הוועד למען החייל דאגה לשפר את איכות המזון בהיאחזויות נח"ל, ושלחה חיילות לקורסי בישול.
בראיון שנתנה ערב כניסתה לתפקיד ראש העיר אמרה שהיא חוששת שמעתה יהיה עליה להגביר את קצב עבודתה מחוץ לבית על חשבון עבודת הבית או על חשבון שעות השינה. על שינוי בחלוקת התפקידים בין בני הזוג בבית כנראה לא היה מה לדבר. בתיעוד תולדות העיר זוכרים לה בין היתר את הקמת השירות הפסיכולוגי העירוני, מפעל ההזנה שהקימה, שכלל חלוקה של כוס קקאו לכל ילדה וילד, ופעילותה למען נוער וגימלאים. גם הנצחתה היתה תלויה בגבר: על אף שעשתה היסטוריה מקומית, הרחוב על שמה בעיר ראשון-לציון נקרא רחוב מיכאל וחנה לוין. גם בית ויצ"ו בעיר נקרא על שם שניהם.
בראשית שנות החמישים היו תוצאות הבחירות לרשויות המקומיות בבחינת סקר אמין ביותר לתוצאות הבחירות לכנסת. ידועה הצלחתה של מפלגת הציונים הכלליים בבחירות המקומיות ב-1950, שניבאו את זינוקה המטאורי. כעבור כשנה השלישה את מספר המושבים שלה בכנסת. חנה לוין היתה שייכת למפלגה זו. במידה רבה משקפת כהונתה כראשת עירייה את סיכויי ההצלחה של נשים להיבחר לתפקיד זה גם בערים אחרות. חנה לוין היתה מקרה יחיד במינו, אפיזודה חולפת, אפילו קוריוז.
אפשר לקרוא את ההיסטוריה של חנה לוין כדוגמה קלאסית של דחיקתן של נשים בישראל לשוליים. גם כאשר מילאה תפקידי ציבור, היו אלה אך ורק תפקידים מסורתיים של נשים. זאת במסגרת ארגון נשים (ויצו) וגם במסגרות ציבוריות כלליות שנשלטות בידי גברים, בהן תפקידיה נגזרו מטיפול בילדים וחינוכם וממלאכות הבית.
למרות שמעולם לא ילדה ילדים, המשיכה להיות האחראית הבלעדית על משק הבית ואחזקתו, וגילויי ההערכה לתפקידים שמילאה במסגרת מערך גברי מובהק באו מעולם המושגים של בית ומשפחה. אִם לא יכלה להיות אֵם פרטית הוצגה בתור אֵם ציבורית, במערך הח"ן, ואפילו דודה, בוועד למען החייל.
גם עמידתה בראשות עיר היא בבחינת סטייה, אפילו קוריוז, שממרחק הזמן לא בישר את היבחרן של נשים נוספות לתפקיד זה, ואולי אף הקדימה את זמנה. בשנות החמישים החברה הישראלית היתה עסוקה בעיצוב דמותה כחברה אחת, וניתוב נשים לתפקידים נשיים מסורתיים היה אבן יסוד בתהליך זה.
אך אפשר לקרוא את ההיסטוריה של חנה לוין כערעור על ההיררכיה בקרב חלוקת התפקידים בין המינים בחברה ועל תפישתם של תפקידים של נשים כפחותי ערך, ומכאן גם כקריאת תיגר על מעמדן הנחות של נשים בחברה. חברוּת במועצת עיר, לא כל שכן עמידה בראשותה, כרוכה בפעילות לפיתוח וקידום הבריאות והרווחה, החינוך והתרבות – לא חוץ וביטחון. כך בכהונתה כראשת עיר שינעה חנה לוין את התחומים שנחשבים נשיים מסורתיים מהשוליים למרכז.
במובן זה השילוב בין היותה אישה לבין התחומים שבחרה לקדם היה שילוב מנצח, שבכוחו הן לשנות את סדרי העדיפויות והן להמריץ נשים למלא תפקידי ציבור בקהילה מחוץ לגבולות ועד ההורים, שבפועל לעולם היה ועודנו ועד האימהות. במובן זה, ההיסטוריה של חנה לוין היא דוגמה קלאסית לשינוי תודעתי שנשים מסוגלות לחולל בכהונתן ברשויות המקומיות.
אין זו אפיזודה חולפת, אלא שיעור בהיסטוריה של נשים, שאין כמוהו כתורם לעיצוב תודעה שוויונית בהווה.בחג העצמאות תשמ"ד (1984) נמנתה עם מדליקי המשואות. שנה אחר כך הלכה לעולמה והיא בת 88. בעיר ראשון-לציון נקרא רחוב על שמה ועל שם מיכאל לוין.