במושב הקדמי של מרבד הקסמים

פורסם במוסף ספרים של הארץ

חלומה של רוּמיה, הנערה הקטנה מהמושב, היה לפגוש את ג'ו, קברניט המטוס שהביא אותה ואת משפחתה לארץ על כנפי נשרים. היא עמדה בסיבוב המושב בו גרה, אוחזת סל תפוזים, ממתינה לטרמפ לנמל התעופה של מדינת ישראל הצעירה שאז עוד קראו לו נמל התעופה לוד. הנהג שעצר היה נחמד, אפשר לדמיין את בלוריתו המתנפנפת. עוד כמה פרקים ועמוס הטייס האשכנזי יתאהב בה והיא תגשים את פסגת השאיפות המקצועית של נערה ותוכשר כדיילת אוויר ושמה יהיה רמה.

הספר על הגובה מאת דבורה עומר, על נערה עולה מתימן שחלמה להיות דיילת אוויר באל על והתחתנה עם טייס, ספר נעורים של דבורה עומר

אישה זו היתה תוצר אפקטיבי של כור ההיתוך: החליפה את שמה לשם עברי, למרות רגשי הנחיתות סיימה בהצלחה את הקורס באל על וגם מצאה חברה טובה, עולה מרומניה. המקצוע שלה נשי מסורתי, ביסודו שירות והוא לעולם בדרג נמוך. אחרי שילדה בת ובן עברה לשרת על הקרקע: אמהות אינן יכולות להמשיך לעבוד כמלצריות מעופפות. דבורה עומר, שבראה גיבורה בדיונית זו בספרה "על הגובה" לא גילתה באיזה מושב גרה רמה-רומיה. אולי היה זה מושב נחם שבפרוזדור ירושלים. אם כן, הבה נשתעשע, היתה זו מכירה את נעמי חובארה, גיבורה ממשית בת ימינו, תיבדל לחיים ארוכים.

היסטוריה נכתבת על ידי מנצחים, ובקיצור, על ידי מי שידעו לכתוב ולשמר את מה שכתבו. בעשור הראשון למדינה לרוב לא היו אלה עולים וודאי לא עולות. הסיפורים הידועים של נשים בעלייה הגדולה נשמעים כמעט תמיד מפי הוותיקות. זה הופך את ספרה האוטוביוגרפי של נעמי חובארה, שעלתה מתימן ב-1949 ונמנית עם ראשוני מושב עולים אחד, לסיפור חיים נדיר ולמקור היסטורי מיוחד במינו.

סיפור זה שזור בתולדות החברה הישראלית, כולל פרקים שהנרטיב הציוני המקובל אוהב פחות. בדומה לסיפורי חיים של נשים אחרות הוא מלמד שהמקור למצוקותיהן האישיות הוא עצם היותן נשים וממחיש שהבעיה כוללת. כסיפור של מיעוט כפול הוא מראה שהמקור למצוקות האישיות של נשים כמוה נעוץ הן בהשתייכות המגדרית והן במוצא.

תמונה של עולים ועולות מתימן, בפוסט שפורסם במקור כמאמר ביקורת במוסף ספרים של הארץ על הספר מפאתי תימן מאת נעמי חובארה, הוצאת אעלה בתמר

מפאתי תימן לפאתי ישראל

הספר משלב ניגודים: אסונות ותקומה, תלות ועצמאות, קונפורמיות ואינדיבידואליות. בטבורן של הטרגדיות שבו עומדת תמותת תינוקות ופעוטות, שבעה מאחיה ואחיותיה של המחברת, בנה בכורהּ יוסף ונכדהּ מיכאל, ברקע – מחסור ומחלות. בה בעת משובצים בו רגעים קומיים וגם התבוננות מפוכחת. לא פעם שאלתי את עצמי, כתבה, איך החזיקה אמי מעמד כשאיבדה תינוקות כה רבים; אין לה ספק שהמאפיין הבולט של האישה היהודייה בתימן הוא כשרונה לשרוד.

תיאור התנהלותה של משפחה בתימן חושף מציאות כמעט בלתי נתפשת: כשהגיעה נעמי חובארה לגיל שתיים עשרה, חוּתנה לאחד מבני הדוד שלה. ההסבר כיצד משדכין בתימן כמעט פרדוקסלי: הכלה המיועדת אינה משתתפת בתהליך כי היא נחשבת ילדה, העומדת ברשות אביה ואמה. לעומת זאת, כשנערה הגיעה לגיל יותר מבוגר וטרם שידכו אותה (מה שכמעט לא קרה בתימן) לא היתה להורים זכות להחליט לבדם, שכן "מעתה היא ברשות עצמה, ועל כן חייבים להתחשב ברצונה".

אחרי ארבעה חודשים התינוק מת

טקס החופה שלה עצמה היה טראומטי. היא הקיאה, נטפה זיעה והתקשתה לנשום. שנתיים אחר כך ילדה בן. תיאור הלידה מטלטל באכזריותו. כשהחלו הצירים העירה את בעלה, שפקד עליה לחזור לישון ולא להפריע. כשהתחדשו הצירים קרא להוריו, שהשתיקו אותה. לבסוף יילד אותה אביו של בעלה, שלפני הכול השקה אותה במשקה שרקח משמן, דבש וחילבה. כשהגיח התינוק זעקה מכאב ובעלה סכר את פיה בכוח, שלא תפריע לשכנים. ככל הנראה לא מלאו לה ארבע עשרה. אחרי ארבעה חודשים התינוק מת.

עצם בואה לארץ סיפק לה עצמאות מסוימת במסגרת החברה החדשה שפעלה לצקת גם אותה בדפוס של אומה מחודשת, וטען אותה בכוחות חדשים. עם העלייה, "נמוג הצער על ארץ תימן הארורה, שם היו הילדים מתים ללא סיבה". את הימים הראשונים עשו במחנה העולים עין שמר. היתה זו פגישה ראשונה עם הממסד. על פי עטיפת הספר המחברת נולדה ב-1930, כך נרשמה במשרד הפנים, אז משרד העלייה. בפועל היתה כבת שש עשרה, ועל כן מן הסתם היא צעירה בשלוש או ארבע שנים מגילה הרשמי.

מהמשאית שהובילה אותם מעין שמר למקום ההתיישבות החדש ירדו כמו עדר כבשים, וגילו עשן ואפר שנשארו מהיישוב הפלסטיני ערטוף. הם מצאו רכוש נטוש: כדי נחושת, ריחיים, כלי בישול ואוכל ותכשיטים. אחר כך הלכו לחפש מקווה. בהמשך למדה שעליה ללמוד עברית, שהפירות הקטנים והמוזרים הקרויים זיתים ראויים למאכלושיש לשנות את סגנון הלבוש. בדומה לתימן, גם כאן פעלה במרחב מוגבל ולא חרגה מתפקידיה המסורתיים. ילדה שישה תינוקות חדשים, והיום היא סבתא לשבעה עשר ונכון לשעת פרסום הספר סבתא-רבתא לשלושה.

תמונה של עולים ועולות מתימן, בפוסט שפורסם במקור כמאמר ביקורת במוסף ספרים של הארץ על הספר מפאתי תימן מאת נעמי חובארה, הוצאת אעלה בתמר

נעמי חובארה במושב נחם / צילום: מיטל יצחק

מבלי לחצות את גבולות המגדר, עמדה נעמי חובארה על שלה: החלטתו של בעלה לגזוז פאותיו בנימוק שכך צריך ללכת בארץ ישראל היתה  בעיניה כניעה לתרבות השלטת. באותם ימים סערה הארץ בשאלת חינוך ילדי העולים. ועדת החקירה הממלכתית בראשות שופט בית המשפט העליון דאז גד פרומקין בדקה ומצאה בין היתר גזיזה ברוטלית של פאות. היא, בתגובה, דבקה במטפחת הראש. לימים החליף הבעל את פנקס הפועל המזרחי בפנקס של מפא"י.

אחרי שלוש שנים עברו מהצריף לבית קבע, שני חדרים ומטבח קטן. במצב זה, ציינה, אין פלא שהילדים חלו, "הן כתוצאה מהחיים הקשים שהיו לנו אז, והן בגלל תזונה ירודה". בתה התינוקת אושפזה. "הייתי הולכת יום-יום לבקר ולשאול על מצב בריאותה, והייתי מנדנדת להם יום-יום, כי פחדתי שיחטפו לי אותה, כפי שקרה לכמה משפחות שסיפרו שלא מצאו את ילדיהן". היא זכרה את גיסתה, שעם בואם ארצה אושפזה בבית חולים בחדרה "ולא ידוע גורלה כי הודיעו שנפטרה ועד היום נעלמו עקבותיה". כעבור שנים תסעיר את המדינה הפרשה של ילדי תימן האבודים, שעדיין לא נפתרה באמת.

המציאות כפי שהיא ראתה אותה 

לפעמים נסעה לירושלים למכור תוצרת חקלאית בשוק ועמדה על חשיבותה של עצמאות כלכלית בעבור אישה. בשנים הבאות תקנה מכונת כביסה ומכונת תפירה, תלמד לקרוא ולכתוב ובשנות השבעים, כשקצה בסוס ועגלה, תוציא רשיון נהיגה. החלטתי לכתוב את סיפור חיי, כתבה באחרית הדבר הקצרה מדי לספר, "כי אמרתי לעצמי שאני חייבת יום אחד לתאר את המציאות כפי שראיתי אותה".

במהלך הקורס בנושא נשים בישראל בשנות המדינה הראשונות בחוג להיסטוריה במכללת סמינר הקיבוצים קראנו קטעים מספרהּ של נעמי חובארה לצד רשימות של מדריכות במושבי העולים. המסקנה קלישאית: דברים שרואות מכאן לא רואות משם.

לא רק זאת, ברשימה שראתה אור ב-1959, ציינה שרה כפרי את מידת העמל שהשקיעו הוותיקות שבאו מאירופה בחינוך העולה מעדות המזרח, שהכניעה לגבר השולט וקובע כל דבר היתה מנת חלקה במשך דורות ארוכים. בתוך כך הציגה ביטוי לפרקטיקה של מיתוס השוויון בין המינים בישראל, כאן באמצעות הצגת עולות מזרחיות כתמונת ראי למעמד האישה בארץ, בה לכאורה נשים משוחררות. במובן זה דומה שנעמי חובארה ראתה את מעמד האישה נכוחה טוב יותר מחברת הכנסת ממפא"י.

הספר מפאתי תימן ראה אור לפני כשנתיים. תוצאות החיפוש בגוגל אחרי נעמי חובארה לא העלו דבר. במסגרת פרויקט מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה בו כותבים הסטודנטים והסטודנטיות ערכים לוויקיפדיה על נשים חשובות בתולדות החברה הישראלית, היה ברור שעלינו להעלות את ערכה כדי להעלות מודעוּת לסיפורה של אישה אחת, שקולה לא נשמע ברמה. כותבות הערך, סטודנטיות לתואר שני שהן גם מורות במערכת החינוך, נסעו למושב נחם לראיין את נעמי חובארה. השנה ימלאו לה 83. היא קיבלה אותן בשמחה, ומיד שאלה, כמה סמלי, מדוע לא יכתבו על בעלה.

סטודנטיות במכללת סמינר הקיבוצים מראיינות את נעמי חובארה. נעמי חובארה עלתה לארץ מתימן. היא מחברת הספר מאפתי תימן שפורסם בשנת 2010 ובו סיפור חייה. הסטודנטיות ראיינו את נעמי חובארה במסגרת כתיבת ערך עליה לוויקיפדיה האנציקלופדיה החופשית

הסטודנטיות ניצה שרבי, מיטל יצחק וקלאודיה מטוס בביתה של נעמי חובארה במושב נחם

מוסף ספרים, הארץ, 20 ביוני 2013, כישרון ההישרדות של נעמי חובארה

על הערך נעמי חובארה ואחרים במאמר בכתב העת פעמים: רבעון לחקר קהילות ישראל במזרח של יד יצחק בן-צבי, גיליון 144

One thought on “במושב הקדמי של מרבד הקסמים

  1. רוני

    פוסט מקסים וחשוב כל כך! אי אפשר להגיד שהפרויקט לא נוגע גם בנרטיבים כפולים וזה באמת גם מה שמעלה את המשמעות שלו (ובהזדמנות זו מזכירה גם את הערכים שנכתבו על נבילה אספניולי וחנאן עשראווי- עוד נרטיבים כפולים). תודה!

סגור לתגובות.