בה בעת לא מן הנמנע שחלק מהן, חדשות וותיקות, לא יעלו את הבעיות והמצוקות של המיעוט הגדול ביותר מבחינה מספרית לראש סדר יומן הציבורי והלאה לסדר יומה של הכנסת, ואפילו לא יגלו מודעוּת בעצמן. ביניהן כבר היו כמה שאמרו זאת בלי להתבלבל, כמו ח"כ אנסטסיה מיכאלי שפעם אמרה "אני לא פמיניסטית בכלל", וח"כ יוליה שמואלוב-ברקוביץ שדיברה ללא בושה על ג'יהאד פמיניסטי.

חברות כנסת אחרות לא יגידו את זה בצורה ישירה, אך מהתנהלותן בשדה הפוליטי אפשר ללמוד בקלות באיזו מידה הפמיניזם הוא בעבורן השקפת עולם ו/או כלי לגיוס מצביעות (מישהי פה אמרה ציפי לבני)?

באתר העמותה להנצחת זכרה של גולדה מאיר מובאים ציטוטים נבחרים שלה, ביניהם  בנושא מעמד האישה. פעם היא אמרה לשולמית אלוני: "אצלנו אין 'אני חושבת' יש 'אנחנו חושבים'". כנראה גם היא  היתה מסתייגת מהתואר או ההגדרה "פמיניסטית". גם אני איני "כזאת" אומרות נשים, כולל סטודנטיות. אני מסכימה – הן אומרות – אבל תראי, באופן אישי, אני לא פמיניסטית. מדוע?

במאמרה "על פמיניזם, נשיות וכוח של נשים בישראל" שפותח את הספר מין מיגדר פוליטיקה הציגה פרופ' אריאלה פרידמן מחקרים שבדקו את ההסברים לפער בין עמדתן של נשים לגבי מעמדן הנחות של נשים בישראל לבין מידת ההסתייגות מהגדרתן בתור פמיניסטיות. עם ההסברים נמנים הדימוי של פמיניסטיות כנשים אגרסיביות ו/או מתוסכלות, וגם הנוחות המסוימת שמספק שימור חלוקת התפקידים המסורתית.

זה מתכתב עם הטענה בנוסח מה יצא לנו, עכשיו אנחנו צריכות לעשות הכול: ללדת, לחנך ולגדל ילדים, לתחזק בית נקי ומסודר וגם לעבוד, סליחה, להיות "אשת קריירה", מונח מוציא מהדעת בערך כמו הכינוי "בנות" לנשים שעברו את גיל 18. וזה עוד לפני שדיברנו על העבודה בבית שעדיין לא באמת נחשבת עבודה ועל בחירת מקצוע מחוץ לבית, ובאיזו מידה החברה מנתבת אותנו לתלם הנשי המסורתי.

הסבר אחר לדחיית התיוג "פמיניסטית" קשור להיסטוריה של החברה הישראלית שמשחר ימיה פעלה להנצחת מיתוס השוויון בין המינים. אחד ההסברים שמוסיפה אריאלה פרידמן לאנטגוניזם שמעורר המושג פמיניזם בקרב נשים ישראליות הוא ההתכחשות לאפלייה השיטתית של נשים בארץ שמקורה בניסיונות הממסדיים להנציח את מיתוס השוויון. עם האלמנטים המשמרים אפשר למנות את גולדה מאיר (אבל היתה לנו אשה  ראש ממשלה), חיי הקיבוץ (בקיבוץ, כאילו, יש שוויון), שירות החובה של נשים בצה"ל (בבקשה תראי לי איפה עוד יש בנות בצבא) והזכות לבחור ולהיבחר שעוד מראשית הציונות לכאורה לא היתה נתונה לוויכוח (לפני צרפת, לפני ארצות הברית! מה תגידי?)

שתי נשים חתמו על הכרזת העצמאות, שזה בערך 5 אחוזים

אלה פשוטים להפרכה: גולדה מאיר הגיעה ללשכת ראש הממשלה כשמונתה ולא נבחרה אחרי מותו של לוי אשכול, המנגנון הקיבוצי דחק נשים לתפקידי שירות ותבע מהן לשלם מחיר כבד על הניסיון לייצר תרבות חדשה, שירות החובה בצה"ל משעתק את הפטריארכיה והזכות לבחור ולהיבחר לא היתה נתונה לנשים בתנועה הציונית מתחילת הדרך והיתה נתונה למחלוקת בתקופת היישוב.אבל מי לומדת על זה. אך האקדמיה היא מוסד שעצם ייעודו הוא אחת התשובות לשאלה מה יצא לנו מהפמיניזם: ללמוד, לחקור, לעבוד, לתרום, להתקדם, לבחור ולהיבחר.

פמיניזם, הסבירה אסתר עילם לסטודנטיות שלי כשהתארחה בשיעור, הוא תפיסת עולם, עצם ההבנה שאנו חיות בעולם פטריארכלי וגילוי מודעות למצבנו. המציאות הזו מובנת מאליה עד כדי כך, עד שנשים אינן מסוגלות לדמיין את חייהן ללא ההישגים של המהפכה הפמיניסטית, וכתוצאה מהיעדר ידע וחוסר מודעות אינן מכירות בה.

בפוסט שפורסם יום לפני הבחירות לכנסת ה-19 באתר סלונה, מנתה ריקי כהן, מחלוצות האינטרנט בארץ, את "זו שמתנצלת שהיא לא פמיניסטית" ראשונה ברשימת "הנשים שהכי מזיקות לנשים" הפוגעות בסולידריות ובתפישה החברתית של נשים. קול דומה הושמע בשעתו גם באתר בננות.נדמה לי ש"זו שמתנצלת שהיא לא פמיניסטית" לרוב לא מתכוונת לפגוע בסולידריות הזו. אני גם לא בטוחה שהיא מתנצלת, אלא קצת מתביישת. והבושה הזו עלולה להביא את כולנו, נשים וגברים, למקומות לא טובים.