פורסם במוסף ספרים של הארץ

"זוהר רוצָה לעוף" (הוצאת גוונים) הוא ספר לימים שבין הצפירות: בין יום הזיכרון לשואה ולגבורה לבין יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה; בין הרכנת ראש לזכר החורבן לבין עמידת דום לכבוד התקומה; בין מוות המוני במלחמה ההיא לבין רֵעים שנפלו על חרבם; בין סיפור על ילדה בתקופת השואה, אותו פרסמה המחברת, תרצה דביר, בספרהּ האוטוביוגרפי "הילדה של דודה לולָה" (תל-אביב: הקיבוץ המאוחד, 2013), לבין סיפור על ילדה ישראלית שאבא שלה נהרג במלחמה.

 בדיוק ילדה כזאת, ילדת תקומה ולא ילדת שואה, היתה רוצה תרצה דביר להיות; וכמה נוראה היא משאלת לב זו. להמשיך לקרוא ←

פורסם במוסף ספרים של הארץ

הספר האמיץ איך קרה ששרדת (הוצאת הקיבוץ המאוחד) מעורר תחושות סותרות: סקרנות והשתוקקות לאשש את מה שידוע מראש; משיכה לשמוע סיפורים קשים על עירום, פגיעות מיניות ואונס של נשים בתקופת השואה ודחייה רפלקסיבית בדיוק מסיפורים אלה; הקשבה ואטימת אוזניים; כוונה להאמין לנשים המגלות את ליבן, בפה מלא או בחצי פה, והכרח למקם את דבריהן בהקשרים רחבים ובתוך כך לסייגם; מוטיבציה לחלץ מן הממצאים טענה סדורה וההבנה שזה כמעט בלתי אפשרי.

הקולות מושמעים בו, של "נשים גדולות מההיסטוריה, שמלחמתן עדין לא תמה", מלמדים שגיבורותיו הן נשים פעילות, יוזמות וחזקות שנכונות לדבר על מה שעברו, בין היתר כדי להביע מחאה על האופן שבו מתפרשים סיפוריהן האישיים ובתוך כך הן עצמן. להמשיך לקרוא ←

פורסם במוסף ספרים של הארץ

"על חוט השערה" (הוצאת כתר ספרים) הוא ספר מותח ומרתק, חשוב ומעורר מחשבות, ולמרות זהותה של הסופרת, סופו אינו ידוע מראש וגם לא נודע במהלכו. הגיבורה היא נוגה, אישה בסוף שנות ה-20 לחייה, ג'ינג'ית שהצטיינה בלימודי ראיית חשבון ובעבודתה במשרד יבשושי, ואת חייה ממלאת הזוגיות עם בן, שבמסגרת עבודתו החשאית היה נוהג לצאת לחוץ לארץ לרגל משימות ביטחוניות ומזו האחרונה לא שב, "נעלם בהבל פה, כנקודה שהונחה בסופו של משפט, מותיר אותה לגמרי לבד". אז "עולמה טולטל, או כפי שקרה הלכה למעשה – עולמה התהפך" והיא דוהרת, שטופת דמעות, אל התהום וממנה, מחשכת ייאוש ודיכאון לנצנוץ של תקווה ובחזרה, ומעת לעת, בזכות גברים הנכנסים ויוצאים מחייה ונופים מתחלפים, גם רגעים של חסד ועונג.

אחד הגברים האלה, קולגה של בן, שהוא גם רופא וידיד, מחפש ומוצא דרך להקל עליה את ההתמודדות עם המצב החדש, כשהוא מביא לה "יומן שמצאתי לגמרי במקרה אצלנו בארכיון השמור". זהו יומנה של "האישה של הנווט שלא חזר", אותו כתבה כשהייתה בת 25, בשבע השנים הראשונות לשביו והיעדרו, מאז 16 באוקטובר 1986. וכך, בעמוד 36, נכנסת תמי ארד לסיפור שלה. להמשיך לקרוא ←

פורסם במוסף ספרים של הארץ

"ב'להבין' אנו לרוב מתכוונים 'לפשט': בלא פישוט עמוק מן הסתם היה העולם הסובב אותנו פקעת לא מוגדרת ונטולת קצה, שמתגרה ביכולת ההתמצאות שלנו וביכולת להחליט על מעשינו. כללו של דבר, נכפה עלינו לצמצם את המוכר לנו לסכימה", כתב פרימו לוי; "התביעה לחלק את השטח בין 'אנחנו' ו'הם' היא כה חזקה, עד שסכימה זו, כלומר החלוקה לשניים בין ידיד-אויב, משתלטת על כל היתר".

פרימו לוי

תשוקה אנושית זו לפשט, העומדת בבסיס חיבורו 'האזור האפור' בספרו "השוקעים והניצולים", מרחפת על הקריאה בספר קאפו באלנבי מאת איתמר לוין (הוצאת יד יצחק בן-צבי ומורשת: בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ, 2015) ולא נותנת מנוח. להמשיך לקרוא ←

פורסם במוסף ספרים של הארץ

אראלה היתה האשה שהראתה לנו איך נראים איה הג'ינג'ית ואחיה הקטן והמציץ נֶלי, המורה הדגול חיים שמילקיהו ואריק מפוזריק שעליהם כתב פוצ'ו (ישראל ויסלר); היא הראתה לנו איך נראה הגמד הסודי שהניח אבא של חנה'לה בכף ידה כשהלך לצבא, שעליו סיפרה דבורה עומר ("כל מה שהיה (אולי) וכל מה שקרה (כמעט) לקרשינדו ולי"), איך נראית מלכת הנמלים נֶמָה של עמוס בר ("גבעת הנמלים") ורבים-רבים אחרים; בכריכה הפנימית של כל ספר צוין שם המאיירת: אראלה, לפעמים – אראלה נתיב הל"ה. 

איה הג'ינג'ית

זה, כך מלמד ספרו של ד"ר מוטי זעירא, פועם ונפעם (הוצאת כרמל) היה שמה. לא אראלה הורביץ, בתם של חיה ולוי הורביץ, שעלו ארצה בשנות העשרים וגרו בחיפה, אלא אראלה נתיב הל"ה, ממייסדי קיבוץ זה וחלק בלתי נפרד מהווייתו. להמשיך לקרוא ←