פעם, אחד במאי היה יום הפועלים או חג הפועלים, ושמונה במרץ היה יום הפועלת. היום, אחד במאי הוא בעיקר יום בחירה במקומות עבודה, הד בלוח השנה לימים אחרים בשוק העבודה בישראל ושמונה במרץ הוא בעיקר יום של מבצעים והנחות למוצרי טיפוח והלבשה. בגיליונות חודש מרץ של "דבר הפועלת", ביטאון תנועת הפועלות, ארגון נשים שקם בארץ בשנת 1921, מועדים אלה היו הזדמנות לכינוס חברות ופרסום מאמרים על נשים בציונות הסוציאליסטית וחשיבותה של תנועת הפועלות במאבק לשוויון. אחת החברות שנשאו דברים בעל פה ובכתב היתה ליליה בסביץ. 

ישיבת מערכת דבר הפועלת, משמאל: ליליה בסביץ

היא לא נמנית עם הידועות בקרב מנהיגות תנועת הפועלות או חברות מערכת "דבר הפועלת": היא לא היתה חברת כנסת ולא היתה קשורה בקשרי נישואין לדמות ידועה. גם תוצאות החיפוש אחריה בגוגל מועטות. כותרת הספר ובו רשימות שפרסמה וגם זכרונות ילדות ונעורים, מלמדת משהו על האופן שבו היא ראתה את עצמה: "ולו רק הד…". לא הקול אלא בת-קול, לא הדבר עצמו, אלא דבר האישה, שקודם כל היתה פועלת.

כעבור כמה שנים הופיעה ספרה האוטוביוגרפי, "במרוץ עם הזמן". ברשימת ביקורת על ספר זה העיר עיתונאי מעריב כי מן הספר עולה תכונה חשובה של בסביץ: היכולת להיות פעילה מבלי להפוך לעסקנית. הביוגרפיה האישית שלה מלמדת שעבודת הכפיים שלה היתה בראש ובראשונה פעילות רטורית, בעיקר כשכתבה, ערכה והתקינה לדפוס, וגם כשנשאה דברים באסיפות קיבוץ ומחוץ לו.

היא נולדה ב-3 באפריל 1900 בעיר קרמנצ'וג בדרום רוסיה, היום באוקראינה, ליעקב ודבורה בסביץ. מורה פרטי הגיע לביתם כדי ללמד אותה לקרוא ולכתוב עברית ולקרוא בתנ"ך. כשסיפרה על ילדותה ציינה: "כשעליתי לארץ ישראל זכרתי את החסד הזה להורי שדאגו שארכוש ידיעה בשפתנו, דבר שהקל מאוד על קליטתי בארץ". לא רק הקריאה היתה אמצעי חשוב בעבורה לקליטה אלא גם הכתיבה, העריכה וההתקנה לדפוס, בקיבוץ ובתנועת הפועלים בכלל.

להוריה היו קרובי משפחה בארץ, ובמשפחתה היתה זיקה ישירה או עקיפה לדמויות מפתח בתולדות הציונות: אח של סבא שלה היה מראשוני המושבה מטולה, סבתא שלה מצד אביה היתה קרובה רחוקה של אביו של משה שרת, לימים ראש הממשלה השני, מוצאה של אמה היה מפינסק, וכשסיפרה על ילדותה הזכירה ש"שיחקה ברחוב בפינסק עם חיימקה – הוא חיים ויצמן, נשיא ישראל הראשון".

כתיבה מילאה תפקיד חשוב בחייה גם בנעוריה ובבגרותה: כשעלתה ארצה ב-1924 השאירה בברית המועצות את כתביה, ביניהם יומן שכתבה בנעוריה. "מסוכן היה להחזיקו בבית – לכן הסתרנו אותו במחסן, בין עצי ההסקה המנוסרים, ושם נשאר. מה היה עולה בגורלו של יומני? מי מצא אותו? מי קרא בו? העד האילם הזה, אלו היה כעת בידי, היה מיטיב ממני לספר על נעוריי".

בקיבוץ עין-חרוד היתה אחראית על ביטאון הקיבוץ, כתבה וערכה את הביטאון "צרור מכתבים" וכתבה בביטאון הקיבוץ המאוחד "מבפנים". יחד עם יוכבד בת-רחל ערכה את האסופה "חברות בקיבוץ" ועם הקמתו של "דבר הפועלת" היתה חברת מערכת במשך 40 שנה. עוד כתבה מאמרים לעיתונים "דבר", "על המשמר" ו"למרחב".

היא מילאה תפקידים ציבוריים בקיבוץ, בהסתדרות, במפלגה ובתנועת הפועלות. "בכינוסים למיניהם לא הייתי מקשיבה פאסיבית בלבד. בחרתי לדבר בנושאים שאחרים אינם מדברים עליהם: בעיות האשה בארץ ובעולם, שאלות חברה, שיכון, קליטת עלייה ועוד", סיפרה. בין הדברים שהשמיעה שלבטח היו נושא שאחרים לא דיברו עליו, היה המצוקה של זוג בקיבוץ, וכמיהתו לפרטיות שעל רקע חיי השיתוף היתה בלתי אפשרית.

בשנת 1934 פירסמה בעילום שם את הרשימה "שלישי", בה תיארה בה את ההיעדר המוחלט של האינטימיות הזוגית בחיי הקבוצה. הרשימה זכתה לתגובות והיא דוגמה לקורבן שהיה כרוך בחיים משותפים אז, שהיה קשה במיוחד לנשים.

"אנו גרים בחדר שלושה: אני, הוא – החבר שלי – והיא, שכנתי, 'שלישי' במשפחה. רק מחיצת בד דקה מפרידה בינינו ובינה. כבר שנתיים אנחנו גרים כך. ואני עוד לא התרגלתי לכך ולא אתרגל לעולם. […] יש שאינני נרדמת בלילה. אני שוכבת ערה ומתוחה שעות רצופות. נדמה לי שאני חדלה לנשום: אני כולי הקשבה לנשימתה של השכנה. בחצות הלילה, כשאני נוכחת שהיא, השכנה, ישנה, אני מתקרבת על בהונות רגלי אל מיטתו. חרש מנשקת אני את עיניו. […] אני כולי תפילה חרישית ופחד פן תתעורר היא. אז – עולם ומלואו אבודים לי. אני מפחדת לזוז, חרדה ויראה ללחוש באזנו את המלים ששמרתי, שטיפחתי בשבילו כל כך הרבה זמן. אולי המלה – אין בכוחה להוסיף ברגע הזה, אבל היא נחוצה לי, היא חסרה לי, אני כה זקוקה לה". 

ברשימתה יצאה כנגד מדיניות של הקבוצה שכרכה מחיר שנתבעו לשלם לאור קליטת חברים וחברות חדשים, ששוכנו באוהלי הוותיקים. "היודע מישהו הנתון בדפוסי-חיים אחרים לאיזו מאמצים מחייבת קליטת העליה את החבר בקיבוץ? […] מצוות קליטת העליה, המצווה הקדושה ביותר בארץ-ישראל, מלווה בחילול אהבתי. כן, אין מלה אחרת, חילול". ההדים והתגובות לרשימה זו לימדו שמצוקה זו היתה ביטוי למצוקה כללית של אישה בקיבוץ, גם כזו שלא חשבה אף לרגע לעזוב.   

בכתבים ובנאומים אחרים עסקה בחשיבות מקומן של הנשים בביסוסו של היישוב, ודיברה גם על הקושי לממשו. יחד עם יוכבד בת-רחל פעלה לשיתוף נשים בחיי ציבור ולהגדלת הייצוג שלהן, תוך חיזוק הביטחון העצמי לשאת דברים באסיפה. היא הבינה ללבן של נשים שהתקשו לשאת דברים באסיפת חברים. "אפילו למעיזות ניתן הביטוי בקושי. החברה מתרגשת מאוד, שבע פעמים שוקלת אם ראויים דבריה להישמע ואם לא קידמוה אחרים באותה הדעה", אמרה. "לא אחת מאיתנו יכולה אחרי אסיפה איזו שהיא לכתוב את 'הנאום שלא נאמתי'".

עד כמה הנשים הפועלות, שפעלו לקידום זכויות נשים בעבודה (ובכלל) עשו זאת גם מחוץ לגבולות המוכרים שלהן, כלומר הקיבוץ, תנועת הפועלות, תנועת העבודה? במאמר שכתבה ופורסם בעיתון "דבר" כתבה על מצוקותיהן של נשים יהודיות שעלו מקווקז. במהלך ההכנות לוועידת הפועלות הגיעה לבית כנסת בנווה שאנן בתל אביב. מעטות דיברו עברית. בתיווכו של מתרגם עמדה על הבעיות שאיתן התמודדו, ביניהן חינוך הילדים. היא שמה לב שהקושי העיקרי של העולות היה השפה.

היא סיפרה שאישה אחת אמרה: "אנחנו חיים כמו בעיניים סגורות, נחוץ שמישהו יבוא ויפתח את עינינו". היא התרשמה שהן נחושות בדעתן. אחרי האסיפה אמרו לה שייפגשו לאסיפה נוספת ויצטרפו לתנועה, אבל "נחוץ להתאסף בלי הבחורים" כדי שהנשים תוכלנה לדבר בחופשיות. היא סיימה את המאמר שלה בשאלה: "הנמצא את הדרך ללבותיהן והקיף ארגוננו גם את כל הנשים המזרחיות בארץ?".

השנים שעברו מלמדות שהתשובה לשאלה היתה לא. לא רק מפני ששדה הפעילות של בסביץ ושל חברותיה ל"דבר הפועלת" ולתנועה היו נשים שהיו קרובות להן ודומות להן, אלא מעצם היומרה לאחד את השורות בקרב כל הנשים לכדי ארגון או גוף אחד. במאמר ב"יום הפועלת" בשנת 1960 כתבה בסביץ על השאיפה לשחרור האישה כחלק בלתי נפרד מהתנועה הסוציאליסטית ועל משימה עיקרית בראש סדר היום של תנועת הפועלות: להפוך את התנועה למכתיבה סדר יום לכלל הנשים. אולי גם היא ידעה שזה בלתי אפשרי. 

שלושה חודשים לפני שמלאו לה 90 הלכה בסביץ לעולמה. המצבה שלה בקיבוץ מספרת על חלוצה, שוחרת שוויון האשה, רבת עוצמה ועזת ביטוי, לב רגיש למצוקות העם והאדם; בין המלים גם חקוק ציטוט: "אין בנפשי אף לא שערת שיבה אחת".

הערך ליליה בסביץ, הערך דבר הפועלת והערך יוכבד בת-רחל הועלו לוויקיפדיה העברית במסגרת פרויקט מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה

למאמר המלא של בסביץ על המפגש עם העולות מקווקז ראו במאמר של פרופ' מאיר חזן על בסביץ בכתב העת קתדרה. עוד על תנועת הפועלות אפשר לקרוא בספרה של פרופ' בת-שבע מרגלית-שטרן, גאולה בכבלים, ועל  ליליה בסביץ ועל "דבר הפועלת" גם בספרה של ד"ר תמר שכטר, לכבוש את הלב, שניהם בהוצאת יד יצחק בן-צבי. למאבק הסופרז'יסטי של נשים בתקופת היישוב ועל האתגר של איחוד השורות בקרב ציבור הנשים קראו בספרה של פרופ' מרגלית שילה, המאבק על הקול.