אירמה פולאק הייתה חלוצת הצרכנות בישראל בתחום השמירה על זכויות הצרכנים והקניית מודעות לצרכנות נבונה. כלשון ההמלצה להעניק לה פרס ישראל, אותה לא קיבלה, פעילותה בתחום הייתה בגדר "מפעל חיים בתחום חינוך הציבור לתודעה צרכנית". בשנות החמישים היא הקימה את איגוד הצרכנים הראשון בארץ, שלימים נקרא המועצה הישראלית לצרכנות, ועמדה בראשו.
היה זה בימים בהם חלה התאוששות מסוימת במשק הישראלי, אחרי שנות "צנע" הדוקות ומשבר כלכלי והקניות היו אחד מתפקידיה של אישה, עליה הוטלה אחזקת הבית באופן בלעדי. איש.ה לא דיבר.ה אז על לקוחות שתמיד צודקים וגם על לקוחות מהגיהינום כמו אמנון טיטינסקי או שוני סטרטינר מ"קופה ראשית" לא היה על מה לדבר.
היא נולדה ב-1892 בצ'כוסלובקיה, הייתה פעילה בתנועה הציונית בפראג. ב-1940 עלתה ארצה. כאן הייתה עסקנית ופעילה בארגונים שונים ביניהם קק"ל, והייתה בכירה בארגון ויצ"ו. הקמת האיגוד הייתה מבחינתה מתבקשת, אך הקרקע הישראלית עדיין לא הייתה מוכנה לכך.
בריאיון שנתנה לעיתונאית "מעריב" טל בשן, היא סיפרה מה היה הטריגר: "יום בהיר אחד החליטה הממשלה להחליף את סוג הגאז במיכלי המטבח בסוג אחר. במדינה היו אז 30,000 צרכי גז ותמורת ההחלה דרשה החברה 160 לירות, שהיו אז סכום גדול מאוד … הצרכנים הקימו צעקה, ואז נתן איש אחד ברמת גן מודעה בעיתון, שהוא מוכן להסדיר את הענין ולטפל בו אם כל צרכן ישלם לו 10 לירות. ראיתי שהענין מגיע לידיים לא טובות". היא פנתה לרחל כהן-כגן, אז יו"ר ויצ"ו, וקיבלה את ברכת הדרך להקים "ועדה מייסדת של ארגון צרכנים".
במשך עשרות שנים הייתה פולאק פעילה לחינוך תודעה צרכנית ולהגנה על זכויות הצרכנים. זה היה תהליך ארוך של שינוי תודעה: בזמנו אנשים לא התלוננו ולא עמדו על זכויותיהם, גם כאשר היה מדובר על סחורה פגומה או סכנה לבריאות. בין היתר קראה למחאת צרכנים באמצעות חרם על מוצרים שמחירם היה גבוה ללא הצדקה, למשל במחירי הבשר הטרי ב-1964, ולהסדרה של אריזות שפגעו בבריאות הציבור, כמו סוגרים מברזל ששימשו אז לאריזות של קמח ואריזות של דגים וגבינות בעיתונים ישנים ולא בנייר פרגמנט איכותי.
בראיונות שנתנה מדי פעם לעיתונות חזרה והסבירה: "תודעת הצרכנות פירושה, שיהא ברור לקהל כי עליו לקבל תמורה נאותה עבור כספו, שיסרב לקבל סחורה פגומה ויידע על הצווים והחוקים המגינים עליו כצרכן. יש מי ששוכח שכל אחד מאיתנו הוא צרכן". גם הציבור לא ידע זאת: היא אמרה כי "בעיקר היה קשה לשכנע את הציבור לבוא ולהתלונן. אנשים חשבו שזו מעין הלשנה, לאט לאט עברו הדברים מפה לאוזן".
היו לה דעות מוצקות בדבר אופי הארגונים להגנת הצרכנים ולמקום של נשים בסיפור הזה – כצרכניות בעלות פוטנציאל השפעה רב שלא תמיד מומש וכבעלות תפקידים באיגוד, בראש ובראשונה בעצם היותה אישה שהקימה את האיגוד וניהלה אותו. גם על פועלן של חברות כנסת היה לה מה לומר: בראשית שנות החמישים לא הבינה כיצד ייתכן שהח"כיות לא היו אלה שהזעקו ראשונות לנוכח המחסור בחיתולים, ודווקא ח"כ (גבר) היה זה שהעלה את העניין במליאה.
פועלה של פולאק נמשך כל חייה. אמירותיה ועמדותיה במהלך השנים, בין היתר בנושא מעורבותם והתערבותם של פוליטיקאים בנושא זכויות הצרכנים/ות, עדיין אקטואליים וגם מהדהדים במחאה החברתית האחרונה (2011). העסקנות, כך כתבה עליה העיתונאית, הסופרת והמתרגמת רות בונדי, גם היא יוצאת צ'כיה ששמרה עמה על קשרי ידידות, הייתה לה צורך נפשי. גם אחרי שפרשה מתפקידה כיו"ר המשיכה בפעילות במועצת הצרכנות ובוועד הפועל של מכון התקנים.
בגיל 86 אירמה פולאק המשיכה להשכים קום, ניהלה את משק הבית שלה בעצמה, כולל קניות, ונסעה לכל מקום באוטובוסים. מונית לעולם הייתה בזבוז כסף. בונדי סיפרה גם כיצד פולאק הייתה מהיוזמות של תכנית צרכנות בטלוויזיה הישראלית, היא "כלבוטק", עוד "כאשר כל חכמי התקשורת טענו, שצרכנות אינה מתאימה למדיום הטלוויזיה". היום זה נשמע כמעט דמיוני.
מעריב, 1977
בשנת 1978 אירמה פולאק קיבלה אות "יקיר העיר" תל אביב. היא הייתה אז בת 86, האישה היחידה מקרב מקבלי האות באותה שנה. גם זה הרגיז אותה: "גם כיום נשים אינן מיוצגות בכנסת, בעיריות, ובמוסדות אחרים בהתאם למספרן באוכלוסיה ובהתאם לתרומתן. אני האשה היחידה מבין 16 מקבלי התואר. האם לא מצאו עוד נשים ראויות? בושה וחרפה". ואם כבר בושה וחרפה, תשאלו איפה אירמה פולאק מונצחת? אז זהו, שלמיטב בדיקתי לא. מוכנה להתערב גם, שבמדורי הצרכנות שמשתלטים על כל חלקה טובה במהדורת החדשות לא שמעו עליה.