פוסט אורחת מאת נועה כהנא
גילוי נאות: אני לא מחבבת את מירי רגב. בעיניי, מינויה לשרת התרבות הוא חולייה מצערת בחלוקת התיקים השערורייתית של ראש הממשלה בנימין נתניהו. אינספור שרים ואינספור תפקידים, רובם מצטיירים כתיקים ריקים. כמו כן, מירי רגב עצמה היא אמנם שאפתנית, חרוצה ודעתנית, אך לדעתי, פוליטיקאית שמחזיקה בעמדות בעלות אופי גזעני, אנטי פלורליסטי ותפיסה מעוותת למדי של חופש הביטוי ועקרונות הדמוקרטיה, לא צריכה להיות שרה.אם נסתכל על עמדותיה של מירי רגב, לכאורה במנותק מהפרסונה הציבורית שלה, נמצא שאין הבדל מהותי בינה לבין שרים אחרים בממשלה הנוכחית. אנשים שאפתניים וחרוצים, קיצוניים יותר או פחות, כדוגמת שר החינוך נפתלי בנט, שאף הוא שואף לעצב את ההון התרבותי של מדינת ישראל (מנקודת מבט הצרה כמובן). עם זאת, נפתלי בנט ודומיו מעולם לא חוו במסגרת תפקידם, וכנראה גם לא יחוו, דה-הומניזציה בסדר גודל כפי שחווה עכשיו מירי רגב.
מירי רגב עושה את הבלתי נסלח, היא צועקת. וכשמירי רגב צועקת, כולנו אוהבים להגיב. קל לנו ללעוג לה, הרי איזה עוד פוליטיקאי צועק כמו מירי רגב? עושה כפיים כמו מירי רגב? לפי התגובות למינויה, אפשר לחשוב שאנחנו לא עדות ועדים באופן יומיומי לשיח אלים ומתלהם, מלווה בצעקות ובכפיים, בקרב ח"כים ושרים בממשלה.
מירי רגב היא אישה בעמדת כוח. היא שרה בממשלה מעוטת נשים באופן שערורייתי, והיא פוליטיקאית שלא סותמת את הפה. היא אישה, מזרחית, דעתנית ודומיננטית, כזו שהאליטה האשכנזית אוהבת לשנוא אותה והציבור הישראלי אוהב ללעוג לה. התגובות למינויה לתפקיד שרת התרבות נגועות במיזוגניה. יש להבהיר: לקרוא למירי רגב "בהמה" זה מיזוגני. מעבר לכך, זה גזעני.
אין זה מקרי שמינויה של מירי רגב לתפקיד שרת התרבות הציף את הרשת במגוון של קריקטורות ואמירות, כל אחת מרשימה מרעותה, שלועגות בעיקר למוצא שלה ולמראה החיצוני שלה. מכיוון שאלה נוכחות ממילא במרחב הציבורי, בפוסט הזה בחרתי במודע שלא להציג תמונות וקריקטורות המבזות את מירי רגב, אלא בתמונה מכבדת שלה.
התגובות למינויה מדגימות באופן חריף את הקשר בין המאבק הפמיניסטי למאבק בהגמוניה האשכנזית. התגובות למינויה הן המשך ישיר לאמירות המבזות האחרונות של האמן יאיר גרבוז והשחקנית ענת וקסמן, "אנשי תרבות" המשייכים את עצמם לפלג נאור וליברלי. מבחינתם, מירי רגב לא רק אינה ראויה פוליטית. היא גם שייכת לתרבות הלא נכונה.
גברי בנאי, אמן מרכזי בקונצנזוס הישראלי, הגיב למינויה של רגב כך: "בעיני היא בהמה, זה הכל… הדבר היחיד שאפשר להגיד זה כפיים!". מעניין שבנאי, אמן ממוצא מזרחי, בוחר לתת יד להשתלחות מסוג זה. תגובתו מדגישה את ההבדל המהותי בין דמות ציבורית (גבר) המחובקת על ידי האליטה האשכנזית ודמות ציבורית (אישה), שאינה מתקבלת באותו אופן.
לדבריו של בנאי הצטרף האמן שייקה לוי, שהוסיף: "אני ממש לא יודע לאן זה מוביל. זאת שרת משפטים, זאת שרת תרבות. כנראה שהעולם הולך להיחרב… לדעתי זה אבדן דרך". מעבר להתבטאות המקוממת כלפי מירי רגב, יש להתייחס לאמירה מסוג זה גם בממד האוניברסלי. מהתבטאויות אלו ניתן להסיק כי מינוייהן של מירי רגב ואיילת שקד מצטיירים כלא פחות מהגשמת חזון אחרית הימים, אך שתי נשים שנויות במחלוקת, בעמדת כוח, הוא דבר מסוכן.
ואכן, מינויה של איילת שקד, שמערערת על מעמדו של בית המשפט במדינת ישראל, לתפקיד שרת המשפטים הוא מינוי הרסני ומגוחך בעיניי. אך אין הוא מגוחך יותר ממינויו של דני דנון לשר החלל. השר לשעבר יוסף פריצקי הגיב על מינויה של שקד ואמר: "זו הפעם הראשונה בישראל ששרת המשפטים יכולה לככב בלוח שנה שתלוי במוסכים", אמר כי שקד "יפה מאד – כמו הרבה מנשות הרייך", וכי עליה לצפות לביקורת מסוג כזה, מפני ש"זה לא חלילה שלקחתי מישהי שלא עמדה מעולם בפוזה דוגמנית מול המצלמה כדי להפגין את יופיה". זוהי דוגמה מנצחת לשיח סקסיסטי, שאינו רלוונטי לפעילותה הפוליטית של שרת המשפטים החדשה.
אם "אנשי תרבות" מצדיקים את ההשתלחות במירי רגב בטענה כי היא אינה "מתורבתת" כראוי (טענה גזענית כשלעצמה), הביקורת של פריצקי, בנאי ולוי נובעת מכך ששתיהן נשים הפועלות במרחב הציבורי, ששואף להדיר אותן. פריצקי מתייחס לאיילת שקד בתור אישה יפה במרחב הציבורי.
במקרה של מירי רגב, מדובר על איום כפול: גם פוליטיקאית מזרחית ודעתנית, וגם אישה בעמדת השפעה. הבחירה לבקר אותן בצורה כזו אינה מקרית. אם חטאה של מירי רגב הוא היותה אישה מזרחית ודעתנית בעמדת כוח, הרי שחטאה של איילת שקד הוא היותה אישה יפה בעמדת כוח. שתיהן נמצאות במקום אשר בעיני רבים הן אינן אמורות להיות בו. עם זאת, המגיבים בוחרים שלא לנמק את קביעתם באופן ענייני ומכבד.
זוהי ביקורת לא רלוונטית, חסרת פשר ומרתיחה. זוהי גם הסחת דעת זולה מבנייתה של ממשלה בזבזנית ואלימה, אשר בוודאי תגרום יותר נזק מתועלת. בכנסת שפועלות בה מפלגות המדירות נשים באופן אידיאולוגי ובממשלה שמכהנות בה רק שלוש נשים בתפקיד שרות, ההשתלחות במירי רגב ובאיילת שקד הופכת לצורה של בידור. אמירות כאלו לא יכולות לעבור בשקט. אין להתנצל על המקום שאנחנו כנשים לוקחות בשיח הציבורי, גם כאשר השיח הזה מעודד אותנו לשתוק. להפך, יש לעודד נוכחות מוגברת של נשים שונות, מגוונות, דווקא שנויות במחלוקת, ובעלות נוכחות.
למרות המחלוקות הפוליטיות, אני בעצמי איני פחות רועשת ממירי רגב, וגם אצלי הקו בין דעתנית ל"בהמה" הוא דק במיוחד, ועל כן אצא להגנתן של רגב ושקד כאשר נשמעות אמירות מיזוגניות וגזעניות כאלו כלפיהן, כפי שאנהג ביחס לכל חברת כנסת העומדת בפני הדרה דורסנית ומשפילה, בלי הבדל סיעה. ברצוני לאחל למירי רגב ואיילת שקד שיח המכבד אותן. כולי תקווה שאמשיך ואבקר את פעילותן הפוליטית בנסיבות כאלו ואחרות, אבל את פעילותן הפוליטית, ללא קשר למראה החיצוני שלהן, המוצא או הדרך בה הן מוחאות כפיים.
נועה כהנא, בת 18, היא בוגרת התיכון הארצי-עיוני לאמנויות תלמה ילין