הטוסטוס של אסתריקו / צילום: תומר שלו

מלבד טוסטוס וקסדה, תמיד היה איתה אקורדיון. אלה הם שניים מהצירים העיקריים שהניעו את סיפור חייה, שראשיתם בברלין וסופם בבית העלמין רמות מנשה, כשמצאה מנוחה ליד בתה הילה, שנהרגה בתאונת אופנוע.

היא נולדה ב-28 בינואר 1927 בגרמניה לשמואל ויולונקה פולאק. בשנות השלושים לחייה גרה בצרפת, שם פעלה בשליחות חשאית מטעם מדינת ישראל. המעטים שידעו משהו על עברה ידעו לספר על כך דבר, אך לא פרטים. בצרפת הכירה את שמעון ברגר, שהיה מבוגר ממנה בעשר שנים. ב-11 אוגוסט 1968 נולדה להם בת. זמן לא רב אחר כך באו לחיות בישראל. בן הזוג והאב לא נקלט בארץ וחזר לצרפת. היא נשארה כאן עם הילדה, אותה גידלה לבדה, בימים שבהם "אם חד-הורית" לא היה ביטוי שגור.

בסוף כיתה ו' היא לימדה את השיר הנה שנה עוברת, שכתב פליקס לונה בתרגום של אהוד מנור והלחין אריאל רמירז. במסיבת הסיום שרה כל השכבה, בניצוחה של אסתריקו: "הנה שנה עוברת נשכחת מהר/ ומנגינה נשארת/ היא לא תוותר/ הנה שנה הולכת אובדת אי שם/ ומנגינה מולכת מכאן עד עולם".

השיר בכתב ידה של אסתריקו / באדיבות גילי קדמן (אהרונסון)

שיעורי מוסיקה התקיימו במקלט של בית הספר. לפעמים אסתריקו נשארה שם כל היום. אולי העדיפה לצמצם את נוכחותה בחדר המורות, רובן ככולן היו צעירות ממנה. רינה פיאדה, המורה לציור, והמחנכת רינה עשת, זוכרות איך הסתייגה ממסיבת יום ההולדת שהמורות אירגנו לה, כשהיתה בת 60. בכלל, נראה שלא נלהבה לחלוק בבית הספר מידע על חייה. אולי גם העדיפה לא להסגיר את גילה. מי שביקרו אצלה בבית זכרו בית עם בעלי חיים. אסתריקו אספה אל ביתה חתולים וכלבים, רובם פגועים: חתול שתום עין, כלב פיסח.

הרגישות שגילתה אסתריקו כלפי אחרים נותבה לעבודה עם הילדים מחוץ לשיעורי מוסיקה ובמסגרת המקהלה. המורה רינה עשת זוכרת ששלחה אליה שני תלמידים שהתקשו לשבת בכיתה. כך התברר שלאחד מהם יש שמיעה אבסולוטית. כשגדל שירת בתזמורת צה"ל. אחרי שעות הלימודים בבית הספר נהגו שתי המורות להיפגש לפעמים. אסתריקו גילתה לה ששירתה במוסד.

אסתריקו (משמאל) ורינה עשת / צילום: תומר שלו

כשילדה את בתה היתה כבת 41. "ג'ינג'ית קטנה. רוב הזמן ישנה אך מקפידה בהחלט על שעות הארוחה", כתבה על הילה התינוקת, "גרנו במושב, עם הרבה ירק, דשא, עצי פרי ובעלי חיים. הילה הסתובבה עם הטבע סביבה, ומוקדם מאוד החלה לאהוב בעלי חיים. לא פעם, לפני שידעה לקרוא, נהגה לקחת ספר, להתייחשב מתחת לעץ התות ולהמציא סיפורים לתרנגולות שכירכרו סביבה". הילה היתה ילדה שאהבה "פרחים, ציפורים, כלבים וגם ימי הולדת", ותמיד דיברה על סוסים.  

כשהילה היתה בת 14 קראו האם והבת בעיתון על חוות סוסים בפתח תקווה. "נסענו לשם. מאותו יום אי אפשר היה להזיז אותה אפילו משערת זנב סוס". אסתריקו קנתה לה סוס משלה, הילה קראה לו סהר. כשהיתה כבת 16 עברה הילה לרכוב בחווה אחרת, והחלה להתאמן אצל ננסי צייטלין. על המפגש ביניהן כתבה צייטלין בחוברת הזיכרון, במעין מכתב להילה ז"ל: "אני זוכרת כאילו שזה היה אתמול, ילדה יפה וביישנית, עם הסוס היקר לך מכל, ומבין כל מכוניות היוקרה ואנשי היוקרה – את האמא שלך ואת הקטנוע". 

עם חלוף השנים, סיפרה צייטלין, "הילה היפה והביישנית נהייתה יותר יפה וקצת פחות ביישנית, והקטנוע הישן הוחלף כעבור זמן במשהו חדש, ואיך שמחנו כולנו שסוף סוף אסתר נוסעת על משהו מבריק ומהודר". היא זכרה את הדאגה העמוקה שגילתה אסתריקו לבתה, כמעט חרדה. "לא פעם", כתבה אסתריקו, "ישבתי עד מאוחר וחכיתי להילה". האהבה של אמה עטפה אותה, כתבה צייטלין בחוברת לזכרה של הילה, והיתה לה מתנת אלוהים. 

עם הגיוס הילה רצתה לשרת ביחידת שדה, ושירתה כפקידה פלוגתית. אחרי הצבא חזרה לסוסים והשתלמה בהולנד. עם חזרתה לארץ חזרה אל הסוסים כאן. לאורך השנים היתה צייטלין המאמנת שלה, בשנתיים האחרונות לחייה אימן אותה מאמן הרכיבה דרור בן שאול. 

ביום שישי, 28 במאי 1993, יצאה הילה עם החבר שלה, עופר, צפונה לקיבוץ. "קניתי לה אופנוע חדש שהיה מקור אושרה וגאוותה", סיפרה על כך אסתריקו. האופנוע עמד בצומת בני דרור, הצעיף השתחרר מצווארה של הילה. לא ברור בדיוק מה קרה, האִם ניסתה להרים את הצעיף שנשמט? משאית סמיטריילר פגעה בה. "בצומת בני דרור קרתה התאונה", כתבה אסתריקו, "המשטרה קוראת לה 'תאונה קטלנית'. ומאז הילה איננה – איננה".

הילה ברגר 1993-1968 / באדיבות ננסי צייטלין

בשנים הבאות חיה אסתריקו בירושלים, גרה בגבעה הצרפתית. היא פרשה מעבודתה החינוכית בבית הספר, והתנדבה בגן החיות התנ"כי. צייטלין גרה בשכנות, הן נפגשו לפעמים ברחוב או במכולת. ב-23 בפברואר 2002 הלכה אסתריקו ברגר לעולמה, והיא בת 75. את רכושה ציוותה להעביר לקרן לזכר בתה, עליה אמונים צייטלין ובן שאול. מטרת הקרן היא לתמוך ברוכבים ורוכבות צעירים הזקוקים לתמיכה כלכלית לקידום אישי ומקצועי. הקרן עדיין פועלת.

צייטלין מספרת שבבית של אסתריקו היו שני פסלים של ציפורים. אלה מזכירים לה את הילה ואת אסתריקו, שמשגיחה עליה. שתי הציפורים נמצאות אצלה בבית. "באופן טרגי, אחת כאילו בלי עיניים או עיניים עצומות, השנייה עם עיניים פקוחות. הן קרובות לחלון בסלון והציפור עם העיניים הפקוחות נמצאת מאחורי הראשונה, כאילו משגיחה עליה, כמו שאסתר השגיחה על הילה". הן נמצאות שם מאז שאסתריקו נפטרה, ליד ספר הזיכרון על הילה.

הציפורים / באדיבות ננסי צייטלין

במבט לאחור ננסי צייטלין אומרת שבכל הליכותיה של אסתריקו נכרך דוק של עצב. כאילו נדמה היה לה שמשהו נורא עומד לקרות, או שכבר קרה. היא נטמנה ליד בתה, בבית העלמין ברמות מנשה. על המצבה שלה, חקוקות המילים: "אסתר ברגר, אימא של הילה", וגם משאלה: הלוואי שתמצא שלווה.

הילה ואסתר ברגר / באדיבות ננסי צייטלין

תודה לתלמידיה ותלמידותיה לשעבר של אסתריקו, תומר שלו, גילי קדמן (אהרונסון), גלי הלפרן-ויינרמן ויהודה חופרי, ולכל מי שתרמו מידע על אסתריקו ברגר בקבוצה "זכרונות ילדות רעננה בפייסבוק

תודה למחנכות רינה עשת ודבורה ירוחמי ולמורה לאמנות רינה פיאדה ששיתפו בזכרונותיהן, ולמחנכת אביטל לב

תודה מיוחדת לחברתי מיכל פרומקין ולגידי פורז מקו הדורות

לפרטים על הקרן ע"ש הילה ברגר כתבו לננסי צייטלין nzeitlin1@gmail.com