נשים ישראליות ידעו שכוחן טמון בהתלכדותן כאימהות. זה גם היה מקור חולשתן
למחרת הגשם הראשון של חורף 1956 הקדימה רבקה גובר לצאת מהבית. היא היתה בדרכה לבית הספר שאותו ניהלה בחבל לכיש. הרחוב היה ריק. פתאום שמעה צעקות של אישה. היא רצה בעקבות הקול. בקצה הרחוב עמד טנדר ובו אישה צעירה שעמדה ללדת. הטנדר לא הניע, הנהג מיהר להזעיק אמבולנס, ובינתיים הצירים גברו. יחד עם שכן ופועל שעבר ברחוב, סיפרה גובר, "עשינו 'אלונקה' מידיים שלובות, הבאנו אותה לביתי והשכבנוה במיטתי. כעבור רגע הרימותי אף אני את השלל היקר — בת פעוטה".
רבקה גובר 1954 / בוריס כרמי אוסף מיתר הספרייה הלאומית
כך נולדה תינוקת על מיטתה של "אֵם הבנים" רבקה גובר, ששכלה כמה שנים קודם לכן, במלחמת העצמאות, את שני בניה — סגן אפרים גובר, בן 21, שנפל ב–26 במרץ 1948, וטוראי צבי גובר, בן 17, שנפל ב–8 ביולי אותה שנה. היולדת והתינוקת פונו לבית החולים. האב, עולה מתוניסיה, נשאר עם גובר ורצה לעזור לה לסדר את הבית. הם הרימו כוסית והוא ביקש ממנה לתת שם לתינוקת. היא הציעה לקרוא לה דבורה, על שם אמו של הרמטכ"ל משה דיין.
גובר פירסמה את הסיפור הזה בביטאון הפועלות "דבר הפועלת" תחת הכותרת "בת נולדה לנו". אכן, בת נולדה — להוריה העולים, למחנכת הוותיקה שמעמדה כדמות מופת כבר היה מבוסס, ולחברה הישראלית הצעירה. גובר היתה מודעת לסמליות הסיפור. באחד מספריה הרבים סיפרה כי האב רצה לקרוא לתינוקת רבקה, על שמה. דבורה או רבקה, תינוקת זו נשאה לא רק את שמה של אשת לפידות או אחת מארבע האמהות המקראיות, אלא את שמה הממשי של אישה שהצטיינה בהגשמת ייעודן של נשים בישראל: לידת בן שהיה חייל — נופל או גנרל.
שפת האם של המדינה
בנאומיו בנושא מעמד האישה, ובפני נשים בכלל, נהג ראש הממשלה דוד בן־גוריון לכנות את הנשים בישראל "אמהות". את ההצדקה לחוק שמטרתו לעגן שוויון בלי הבדל מין, הוא מצא בדמות האם. אמנם ההשתתפות של נשים במפעל הציוני היתה חשובה, וכן ערך השוויון במדינה דמוקרטית, אבל זה לא היה מספיק.
"לאושרנו זוהי עובדה, שהאמהות שלנו עמלו יחד איתנו על הקמת היישוב, על הגנתו, על ביטחונו וכבודו — אבל לא זוהי הסיבה שמחייבת שוויונן בזכויות ובחובות. אנחנו חייבים כל קיומנו לאמא", אמר בן־גוריון בדיון בכנסת בקריאה ראשונה לחוק שיווי זכויות האישה (1951). "אי־אפשר להשלים עם כך, שאמא שלי, שאחות שלי, שאף היא אמא, שהבת שלי, שאף היא תהיה לאמא, תהא גרועה ונחותת ערך ממישהו אחר. זהו הנימוק הפשוט והאנושי של הצעת החוק".
בשנות המדינה הראשונות לנשים היה ברור, האמהוּת היא ייעודן. זה הכתיב את מעמדן, תפקידיהן ומשימותיהן. בנאום בנושא שליחות האם בישראל דיברה ח"כ בבה אידלסון (מפא"י), מזכירת מועצת הפועלות, על הישראליות כממשיכות דרכן של הנשים הציוניות בעשורים הקודמים: אמהות־חלוצות ואמהות־חקלאיות, אמהות סופרות ועיתונאיות, אמהות אמניות וציירות, אמהות רופאות ומדעניות ואמהות־גיבורות שהיו לוחמות או אמהות של לוחמים. זוהי שפת האם של המדינה, תימצתה, ושאלה: "האם לא עלינו, על האמהות, החובה להגשים את המשימות שאומה מטילה אותן?" התשובה היתה כן.
המשימה היתה אחריות על המשאב אנושי. הן ילדו את הדור הבא של אזרחים ואזרחיות המדינה, חיילים וחיילות. כלשון ביטאון הימין המתון "הבוקר": "בלי אֵם לא יופיע לוחם ולא גיבור. היא ילדה את המכבים, את חיילי בר־כוכבא ואת חיילי צה"ל".
נרטיב זה גם הכתיב את תפקידיהן של נשים בצה"ל. אמנם לפי חוק שירות ביטחון גברים ונשים כאחד היו חייבים בגיוס, אך באותם ימים שירות נשים הוגבל לתפקידי עזר. כך, ייעודן להקים משפחה וללדת ילדים — ולא נימוק ביטחוני מחשש פן אישה תיפול בשבי — היה הסיבה להחלטה שהתקבלה אז במטה חיל האוויר לחסום את קורס הטיסמי אמר שאישה לא יכולה להיות טייסת בפני נשים.
בהתאם, קראה המדינה להגברת הילודה ואסרה בחוק על הפסקות הריון יזומות. לידה היתה העיקר, והגשמת הייעוד הושלמה בטיפול בילדים ובחינוכם. בחגיגות העצמאות ה–11 פורסמה בשבועון "לאשה" כתבה על רבקה ארזי, עליזה בגין ואפרת ילין־מור. מעשי הגבורה של בני זוגן בתקופת המנדט, שהיו, בהתאמה, מראשי ההגנה, אצ"ל ולח"י, דבקו בהן, והן — נשים אמיצות שחינכו את בניהן ברוח האבות. אלו היו, כלשון המערכת, "נשים שעשו היסטוריה".
כוח מהפכני פוטנציאלי
נשים ידעו שתיוגן בתור אמהות הוא אמצעי מועיל להמריץ נשים להשמיע קול בזירה הציבורית, וגם לאגד אותן כקבוצת לחץ. סטטוס זה נתן לגיטימציה להשתתף בוויכוחים בנושאים שבאופן מסורתי שמורים לגברים, בראשם חוץ וביטחון. קולותיהן נשמעו לקראת בחירות לכנסת: בסקירה בנושא בעיות האישה במדינת ישראל קראה ח"כ אסתר רזיאל־נאור (חרות) לנשים לגלות מעורבות בענייני ציבור, כולל בסוגיות פוליטיות וביטחוניות, מתוקף היותן אמהות.
"לאישה היהודייה, חשבון מיוחד לה עם הוורמאכט", קבעה חייקה גרוסמן (מפ"ם), לוחמת גטו ופרטיזנית ולימים חברת כנסת, בנאום בעצרת נשים בתל אביב במחאה על חימוש גרמניה. היא לא התכוונה לנשים יהודיות שאחזו בנשק אלא לכלל הנשים היהודיות כממשיכות קיומו של העם.
על פניו, זה היה, ועודנו, פוטנציאל אלקטורלי אדיר. לקראת הבחירות לכנסת השלישית כתבה רות לוביץ', פעילה מרכזית במק"י (המפלגה הקומוניסטית הישראלית) וממקימות אנד"י (ארגון נשים דמוקרטיות): "הניסיון ההיסטורי מלמד, כי כוח מהפכני רב טמון בנשים כאשר הן יודעות להפוך את חום אהבתן לילדיהן לזעם צורב נגד אלה הגוזלים מהן את אושר המשפחה והאמהות".
מלחמה נגד המדינות השכנות אינה גילוי של פטריוטיות, מלחמת מנע או התגוננות, כתבה ותקפה את כל סיעות הכנסת, מהשמאל הציוני דרך מפא"י ועד חרות. היא קראה לנשים מתוקף היותן אמהות לתמוך בשלום ולהצביע למק"י כי "אין אישה ואם בעולם המוכנה מרצונה החופשי למסור את ילדיה לשדה הקטל, להרג אכזרי ואיום. כדי לגזול את הבנים מידי אמהותיהן יש צורך לעשות מלאכת רמייה זדונית ביותר, גניבת דעת שפלה ומרושעת".
בואי אימא
מגמה זו היא בלי זמן. "ידענו שצעקת הרחם היא זו שתבקיע. כי הרחם הוא המקום שנותן חיים. ואנחנו יצאנו לגונן על החיים. אם לא היינו מדברות בשם האמהות היינו נמסות כמו מרשמלו", הסבירה ארנה שמעוני, ממובילות תנועת "ארבע אמהות" שפעלה בסוף שנות ה–90 לקידום יציאת צה"ל מלבנון.
מיקי גולדווסר, אמו של החייל אהוד גולדווסר, שנחטף ביולי 2006 יחד עם החייל אלדד רגב בגבול לבנון, קראה לאמהות של אסירים לבנונים לחבור אליה בהפעלת לחץ על ממשלת לבנון ועל החיזבאללה, כדי לקדם את שחרור החיילים החטופים. והיוזמה של האחיות יעל רוט־ברקאי ורותי ברקאי ב–2008, להקמת אוהל מחאה בקריאה לשחרור החייל החטוף גלעד שליט התחילה, לדבריהן, מהשאלה "מה הייתי עושה אם זה היה הילד שלי".
על רקע דומה צמחה "משמרת 101 — אמהות מחזירות את החטופים", שביסודה, כלשון אתר המשמרת, קריאה למען החטופים, "יחד, בשקט, בנחישות, בבגדים לבנים", תוך שלילה גלויה של כל קשר לתנועה פוליטית או מפלגה. ההנחה היא שהדממה תבקיע, בליווי שירה ציבורית חרישית של השיר "בואי אמא" מאת לאה נאור, שבו האם נקראת לשבת עם הבן, אך לזמן מוגבל — עד שיגדל.
פוליטיקה מעל הכול
אף שביסוד האמהוּת עומד קשר ראשון בחיים, אם וילדהּ, בפועל הקשר למפלגה או לתנועה שיש לה ייצוג בכנסת היה חזק יותר. ביוני 1956 התקיימה בתל אביב ועידת אמהות למען שלום. לקראתה עברו פעילות מק"י מבית לבית והחתימו נשים על עצומה של אמהות.
שלוש נשים התווכחו: אחת חתמה מיד, אחרת הסתייגה בנימוק שזה "עניין קומוניסטי". זה עניין של השלום, עניין שלנו ושל הגנת ילדינו קבעה השלישית. בהתאם לקו הכללי של המפלגה, נשים במק"י הדגישו אחווה בלי הבדל לאום. כמו חרות בצד השני של הקשת, מק"י היתה באופוזיציה, מחוץ לגבולות הממלכתיות, והנשים — בשולי שוליים אלה.
בדומה לקושי התמידי של ח"כיות לגלות סולידריות גם כשקידום זכויות נשים עומד על הפרק, גם בקרב ציבור הבוחרות ההשתייכות למפלגה קודמת. התארגנות כוללת עשויה להביא הישג בתנאי שמדובר על מאבק נקודתי שהצלחתו מדידה. כך קרה לפני כמאה שנה, כאשר נשים ביישוב העברי בארץ ישראל הקימו את "התאחדות נשים עבריות לשיווי זכויות" ובמשך כמעט עשור ניהלו מאבק בדרישה לזכות בחירה. לאורך זמן, עדיפה פעילות במסגרות ובסקטורים שונים. כזו היא ההתארגנות של ארגוני נשים לצעדת אמהות שקראו להפסיק את המלחמה ולמחות עד שמישהו ממקבלי ההחלטות יקשיב.
המתנה דרוכה היתה מנת חלקן של אמהות גם בעבר. הן ידעו, כדברי בנה של דבורה דיין על קברו של רועי רוטברג בקיבוץ נחל עוז באפריל 1956, כי "קובע הפלדה ולוע התותח" הם חלק ממציאות החיים הישראלית. כחצי שנה לפניו כתבה רבקה גורפיין, מחנכת וסופרת מקיבוץ עין שמר ב"דבר הפועלת": "צווינו לחיות ולבְנות — והוטל עלינו להגן ולהילחם. בכל נפשנו וגופנו הננו סוככים בדור הזה על מעט אושרנו האנושי הפשוט שרבים קמו עליו. הם מאיימים על שקט לילותינו, על ההליכה הרגילה בין שעות היום, תוך הצצה ללא פחד בשמים הנטויים מעל לראשנו".
זו לא היתה מחאה אלא ייחול לשלום בידיעה שהמלחמה בלתי נמנעת. "בכל אמהותנו הפרוסה על החבר והנער והבן, אנו מפללות לשלום", חתמה. "בכל דבקותנו במתנת החיים שעליה נאמר: 'כל המקיים נפש אחת כאילו קיים עולם מלא'".
על סף תהום
ביום שישי, 11 בספטמבר 1981, דיווח עיתון "דבר" בעמוד הראשון על "סוף טרגי של חיי מופת". לא ידוע מתי בדיוק קפצה רבקה גובר ממרפסת דירתה בקומה ה–12 בבית האבות ברמת אביב. גופתה נמצאה בחמש בבוקר. היא נטמנה בבית העלמין של המושב כפר ורבורג, ליד בן זוגה מרדכי וסמוך לשני בניה.
"אילו הניחו לפניי רשימת מועמדים אפשריים להתאבדות הייתי מסווגת את רבקה בין האחרונים. נשים כמוה, ששכלו שני בנים במלחמה וידעו לפרוק את עול הזיכרונות על־פני כל הארץ, לא שולחות יד בנפשן", כתבה העיתונאית והסופרת רות בונדי. "אבל מאחורי המילים הרבות היה שקט גדול. ואותו לא שמענו. קיבלנו את חיוניותה כמובנת מאליה, כאילו היתה עשויה מחומר שאינו נשחק לעולם, אבל אולי גם היא ידעה ספקות, אולי שאלה את עצמה בסתר לבה אם המחיר ששילמה למען המדינה לא היה גבוה מדי".
מה קרה ל"אם הבנים" האקטיבית והנמרצת, העזה והחסונה? לבונדי היתה השערה: "כל אדם חי באשליות שהוא נחוץ, שהוא אהוב, שיש בו תועלת, שיש לו משימה המאפשרת לו לשאת את החיים. בשעות השחורות נקרעים קורי האשליות ומתחת נפערת התהום: שם, למטה, אני מחפשת עכשיו את רבקה".
מילכוד האימהות
השכול הצבאי הכפול ופועלה החברתי־לאומי מיצבו את גובר כאם גדולה שהיתה מחנכת דגולה. ב–1976 הוענק לה פרס ישראל על מפעל חיים בקליטת עלייה. כשנאמה בשם מקבלי הפרס פתחה ואמרה: "אם הסכמתי ליטול על עצמי את המשימה הזאת הרי זה רק בזכות האמהות".
הענקת פרס ישראל לרבקה גובר 1976 / משה מילנר אוסף התצלומים הלאומי
יו"ר חבר השופטים שהעניק לה את הפרס היה יצחק נבון, אז ח"כ. שנתיים אחרי כן, מיד אחרי השבעתו לנשיאות, פתח את סיורו הראשון במפגש עמה. אף ששיוכה הפוליטי היה גלוי — היא שובצה במקום סמלי (120) ברשימת המערך בבחירות 1977 — גובר היתה בראש ובראשונה אישיות ממלכתית. ב–1979 הזמין אותה ראש הממשלה מנחם בגין לקמפ דיוויד לטקס החתימה על הסכם השלום עם מצרים.
בעוד חייה של רבקה גובר יצקו את דמותה כ"אם הבנים", אופן מותה המטלטל פער בה סדקים, סימן את גבול החוסן שלה וגם מלמד משהו על העוצמה הפוטנציאלית של תיוג נשים כאמהות במטרה להשפיע על סדר היום בישראל, ועל הסיכוי לממשו. האמהוּת מאפשרת לנשים להיכנס למרחב הציבורי, להשמיע קול מחאה וצעקה גדולה גם בסוגיות חוץ וביטחון, בלי לערער על סדרי עולם. בה בשעה, עמידתן זו בתור אמהות על בימות ציבוריות מחזקת ומבצרת בדיוק את סדרי העולם האלה. בעיצומן של השעות השחורות, אחרי שנקרעו קורי האשליות, קרקעית התהום ממולכדת. אך אין פירושו של דבר שעלינו לשתוק.
לשיחה עם חמוטל גורי על המאמר במעגל עם חמוטל אימהות נגד אלימות 19.10.2025 בספוטיפיי וביוטיוב