תקוה וינשטוק 1925 – 2022
במחקרים היסטוריים לרוב אין את הזכות לשוחח עם בנות ובני התקופה, שכמעט תמיד מתו מזמן; מחקר ההיסטוריה הקרובה, יחסית, לפעמים מאפשר זאת. זה מה שהביא אותי אל תקוה וינשטוק, מוותיקות העיתונאיות שהיו כאן, שבמשך עשרות שנים כתבה למעריב, פעם העיתון הנפוץ במדינה. היא אף פעם לא הפסיקה לכתוב. נפגשנו אצלה בבית כדי לשוחח על נשים בישראל בשנים הראשונות למדינה מנקודת מבטה.
תקוה וינשטוק / צילום: דוד הכהן
זה היה לפני שש שנים, היא הייתה אז בת 91. בסוף הפגישה היא גם נתנה לי סיפור.
היא נולדה ב-11 בדצמבר 1925 וגדלה בפתח תקווה, בן כיתה שלה היה הסופר חנוך ברטוב. כשהתחילה לעבוד בעיתון מעריב, כבר היה לה ניסיון: לפני כן הייתה עיתונאית בעיתון הבוקר, שהיה הביטאון של הציונים הכלליים, מפלגת ימין מתון.
אבא שלה הכיר את העורך, יוסף הפטמן. היא אמרה לו שהיא רוצה לכתוב. הפטמן עשה לה מבחן: שלח אותה למצוא סיפור בבית משפט השלום בתל אביב. כשהגיעה לשם לא ידעה להחליט לאיזה אולם להיכנס. לבסוף כתבה מה שראתה, סיקרה דיון באחד האולמות בעקבות תאונת דרכים.
היא הייתה האישה היחידה במערכת, וגם צעירה מכולם. באחד הימים ניגש אליה אחד הוותיקים. הוא ביקש ממנה שתראה לו מה היא כותבת. "הראיתי לו, והוא אמר לי: עיתונאית את עוד לא". גם אחרי שנים זכרה איך הצליח לערער לה את הביטחון, "חשבתי כבר שאני באמת לא יודעת לכתוב".
זכות קדימה לסיפורים על נשים
הסיפור הגדול הראשון היה על הקפיטן מחירייה. הכתבה התפרסמה בגיליון ראש השנה של תש"י, ספטמבר 1949. חירייה היה אז אחד הכפרים הנטושים, עליהם או בסביבתם קמו יישובים יהודיים חדשים. גיבור הכתבה היה ראש הוועד ביישוב, שנולד ביוון, במלחמת העולם השנייה שירת בצבא היווני, היה קצין ולבסוף התגלגל לפלשתינה-א"י. כאן הכיר אישה ישראלית. על היא חזרה לסיפור הזה אחרי שנים, באחת הרשימות ששלחה לאתר חדשות בן-עזר, בו כתבה עד לאחרונה.
מי שקרא אז את הכתבה היה עזריאל קרליבך, העיתונאי והעורך שבתחילת 1948 קם ועזב את ידיעות אחרונות והקים את מעריב. מאז היא כתבה שם, והייתה חברת מערכת. בכך הייתה לאישה הראשונה שעבדה בעיתון זה. היא לא נשלחה לכתוב את המדור לנשים, אך בעבודתה תמיד חיפשה ומצאה סיפורים עליהן.
"חיפשתי סיפורים מעניינים", היא אמרה, "למעשה, תמיד נתתי זכות קדימה לסיפורים על נשים". בסדרות של כתבות שפרסמה העדיפה מרואיינות על פני מרואיינים, למשל במדור שלה "סדר נשים". היא ראיינה נשים ידועות, כמו רחל ינאית בן-צבי, דבורה דיין ואת שיינה קורנגולד, אחותה של גולדה מאיר.
ראיון בלתי נשכח
ב-1950 פרסמה את סדרת הכתבות "פרנסות בישראל" וראיינה ישראלים וישראליות במקצועות שונים. באחת הכתבות ראיינה אישה שהידרדרה לזנות, מה שקראו פעם "נערת הפקר". היא הסבירה שהסדרה היא אמנם על 'פרנסות' בישראל, אך זנות בשום אופן אינה פרנסה, והשמיעה את עמדתה בנוגע למיסוד הזנות. היא כתבה:
"יש הסבורים, כי 'פרנסה' זו ימיה כימי אנוש על האדמה, והיא תתקיים, כל עוד יהיו יצרים לאדם ומלחמה הטוב והרע תתנהל בקרבו. אולם הרוב המכריע של הבחורות הללו לא היו יורדות לדרך זו, היו בונות בית ומקימות משפחה, אלמלא העוני והבערות".
המרואיינת שלה, "לא נולדה גרועה מאחרות, אבל היא לא קבלה מאומה מהחברה – לא השכלה, לא דרך בחיים". וינשטוק עמדה על אחריותה של המדינה והחברה המתגבשת. "אנו, עם הספר והמוסר הרשינו כי בקצווי הכרך יגדלו ילדים וילדות בלי קרן אור ותרבות".
גם אחרי שנים היא לא שכחה את הצעירה ההיא.
תקוה וינשטוק / צילום: אסתר קסוביץ
בקיץ 1960 פרסמה סדרת תחקירים על נשים בעולם העבודה: היא חשפה את האפלייה בבית ספר לרפואה, שם לא רצו לקבל נשים ללימודים, ובמערכת החינוך, שם ניתבו את הנשים ללמד בכיתות הנמוכות, ואת מקומן השולי באוניברסיטאות. רק כעשירית מקרב הסגל האקדמי היו נשים, לרוב בדרגה נמוכה. בעולם המשפט, ההנדסה והאדריכלות, בספרות ובאמנות, בוודאי כנבחרות ציבור: ברשויות המקומיות ובכנסת, ודאי בממשלה.
בכתבה הפותחת היא הציגה את המסקנה שלה. אמנם להלכה, "כל המקצועות החופשיים פתוחים בפני נשים", אך בפועל "ניתן לומר שעולמנו עולם של גברים הוא, שבתוכו התיחדו לנשים שטחים משלהן". מעט מאוד נשים הצליחו לפרוץ את הגבולות, לרוב היו יחידות במינן.
היא הראתה גם כיצד נשים חסמו את דרכן של נשים אחרות להתקדם. כך גם כשאישה הגיעה לעמדה בכירה, העדיפה לקדם גברים. היא סיפרה גם מה אומרים על נשים שהצליחו להתקדם, כאילו עלו בדרגה דרך המיטה, הזניחו את ילדיהן או לא התחתנו.
המסקנות מן התחקיר שלה עולות בקנה אחד עם ממצאים של חוקרות שבדקו את מקומן של נשים בעולם העבודה בישראל. היה זה אחד מן הקולות יוצאי הדופן שהשמיעו נשים בשנות המדינה הראשונות, כשעמדו על מצוקות ובעיות של נשים באשר הן נשים, חשפו אפלייה והשמיעו קול.
את יכולה לכתוב על זה
כששאלתי אותה מה היה המקום של נשים בעיתונות אז, היא ענתה במילה אחת: "אפלייה". להערכתה השכר שלה היה נמוך מזה של הגברים בעיתון. זו הייתה המדיניות גם בעיתונים אחרים. רות בונדי, שכתבה אז לעיתון דבר, חוותה אפלייה דומה.
בשיחה שלנו שאלתי אותה מה ידעו אז בתקשורת על פרשת ילדי תימן. "על סיפור אחד אני יודעת בוודאות", אמרה. היא סיפרה לי על רות צוקר, גרפולוגית מחיפה, שפרסמה רומן על אישה שמצאה תינוקת תימנייה חולה מאוד, והיא לקחה אותה וגידלה אותה. הרומן היה מבוסס על סיפור אמיתי. עם פרסומו וינשטוק פגשה את צוקר וראיינה אותה. הספר, "עורי צפון ובואי תימן" יצא לאור בתחילת שנות השישים.
אני לא יכולה לכתוב על זה, אבל את יכולה, אמרה לי, ושלחה אותי למצוא אותה.
מאז שמרנו על קשר. בעשור העשירי לחייה תקוה וינשטוק ענתה לאימיילים בזריזות, ועקבה אחרי התפתחות הסיפור. כשהספר יצא לא נסעתי לבקר אותה. זה היה מרץ 2020, תחילת מגפת הקורונה, ימי הסגר הראשון. שלחתי לה עותק. תקוה, תמיד עיתונאית, כתבה עליו מאמר ביקורת.
השבוע, ב-12 בדצמבר, בגיל 97 ויום אחד, הלכה תקוה וינשטוק לעולמה.
לסיפור על האם המאמצת רות צוקר והתינוקת מתימן, תמי כבירי, במאמר: Any resemblance to actual persons is not coincidental: The book Uri Tsafon uvo'i teman (1963) and the Yemenite children affair. Journal of Modern Jewish Studies 19,3 (2019): 1-23
ובפרק השלישי בספר האשה מה אומרת? נשים בישראל בשנות המדינה הראשונות
תודה על הכתבה המעניינת והעלאת דמותה של תקווה ויינשטוק. במשך שנים נהגתי לקרוא את כתבותיה המעניינות.
תודה רותי!
כתבת נפלא על תקוה שהיתה בת דודתי והיתה דמות נערצת על ידי
תודה דוד! ותודה על האפשרות להעלות כאן את התמונה 🌹