בשנים הראשונות למדינה פורסם בישראל סיפור מסעיר: אישה יהודייה, שחקנית תיאטרון ואולי רקדנית, חטפה אקדח וירתה בגרמני על סף תא הגז במחנה המוות אושוויץ. קצין הס"ס שילינגר ציווה להתפשט, היא אמרה שאינה מתפשטת בנוכחות גברים. הוא הרים את מקלו, התכונן להכות אותה; היא הסירה את החזייה שלה, זרקה אותה בפניו וקראה: מתנה בשביל אשתך!'. הוא סטר לה, ואז היא תפסה את האקדח שנשלף ונשמט מידו, כיוונה, ירתה והרגה. 

הכניסה למחנה אושוויץ, צולם אחרי המלחמה / ארכיון בית לוחמי הגטאות

הסיפור, שעבר מפה לאוזן בין אסירי אושוויץ, פורסם בין היתר בקובץ עדויות על השואה, בספרים וגם הושמע בעדות בבית משפט. מי הייתה האישה הזו? לפי חלק מן הגרסאות, שמה היה פרנצ'סקה מאן, אך יכול להיות שהייתה זו לולה ליפמאן, ייתכן ששמה היה רגינה צוקר, ואולי הייתה זו אישה אחרת.

אושוויץ היה הגדול מבין ששת מחנות המוות שהוקמו ופעלו בפולין בזמן מלחמת העולם השנייה. פעל בין תחילת 1940 (הגירושים הראשונים היו מיוני 1940) עד שחרורו ב-27 בינואר 1945. במרץ 1942 הוקם בו מחנה הנשים. המגורשים הופרדו למוות מיידי בתאי הגזים או נדונו לחיים כאסירים תוך שלילת אנושיותם, חשופים להתעללות, השפלה, רצח, תנאי חיים קשים, בלתי אפשריים. כלשון האנציקלופדיה של השואה: היה זה "בית הקברות הגדול ביותר בתולדות האנושות". 

תיאור אופייני של הסיפור הופיע ב-1957 בספר "אנשים ואפר" מאת ישראל גוטמן, לימים פרופ' וחוקר השואה, בהשתתפות קבוצת חברים-אסירים. "בשעת 'הכנת' הנשים 'למקלחת' סרבה אשה יהודיה צעירה – רקדנית, לפי השמועה – להתפשט בנוכחות הגברים-הנאצים. ראפורטפירר שילינגר, כלב צמא דמים, שנוכח במקום, עט וניסה לקרוע מעליה את בגדיה. האשה סטרה על פניו. החל מאבק שהוכרע בן רגע. בתנועה זריזה תפסה האשה את האקדח מנרתיק הצד של הנאצי, הרגה אותו במקום, ופצעה בברכו נאצי שני, עוזרו של שילינגר". 

דב שילנסקי, ניצול השואה, לימים ח"כ ויו"ר הכנסת, הביא את הסיפור בספרו "מוזלמאן" שיצא לאור בשנת 1960. הוא כתב שהאישה הייתה שחקנית, שהיא השליכה בגדיה על הס"ס, וגם צעקה. לפי גרסה זו, הייתה שם יחד עם בעלה. שילינגר סטר לה, היא נפלה ארצה והוא כיוון אליה את האקדח. "אותו רגע זינק בעלה של האשה על שילנגר והפיל את האקדח מידו. שילינגר היהיר והבטוח נתבלבל. […] בתנועה מהירה התכופף וניסה להרים את האקדח. אולם השחקנית הייתה מהירה ממנו. היא תפשה את אקדח, כיוונה ולחצה על ההדק שלש פעמים בזה אחר זה". 

הסיפור חזר על עצמו בגרסאות שונות, ונחשב אמין: בין הניצולים והניצולות שהעידו במשפט של הפושע הנאצי אדולף אייכמן וזומנו לבית המשפט כדי לספר על מוראות אושוויץ, היה ד"ר אהרן ביילין, שהיה רופא. בעדותו הוא סיפר: "שילינגר זה אמר נשים להתפשט, ואשה אחת אמרה שאיננה מתפשטת בנוכחות גברים […] הוא רצה להרביץ לה. על זאת היא שלפה אקדח ובירייה אחת הרגה אותו". ביילין שמע זאת מרופא אחד במחנה. 

הסיפור פורסם בספרות עיון ומחקר על השואה. למשל, באנציקלופדיה של השואה בערך "אושוויץ" בסעיף "התנגדות". מסופר שם כיצד חטפה את האקדח מידי הס"ס וירתה בשני קצינים גרמנים ועוררה את הנשים האחרות סביבה להתנגדות. אך מעבר לכך אין פרטים. 

רגינה צוקר, פרנצ'סקה מאן או לולה ליפמאן?

התיאור הקרוב ביותר, תרתי משמע, נמצא בעדות שנתן ניצול אושוויץ, שהיה אסיר זונדרקומנדו, לפרופ' גדעון גרייף ופורסם בספרו "בכינו בלי דמעות". הוא תיאר גם את התגובות: "כאשר פשטה הידיעה על מותו של שילינגר פרצה במחנה שמחה של ממש". ככל הידוע זו העדות היחידה מכלי ראשון על הסיפור: "הייתי קרוב אליה מאוד, אולי חמישה מטרים. […] סיפרו לנו שהייתה שחקנית, אבל פרטים ברורים לא נודעו לנו מעולם". 

ישנם הבדלים בין הגרסאות. כיצד בדיוק חטפה את האקדח? האם צעקה משהו? מתי בדיוק זה קרה? ומעל לכל, מה היה שמה של האישה הזו? לפי חלק מהמקורות שמה היה לולה ליפמאן. במאגר השמות של קורבנות השואה של יד ושם ישנם שני דפי עד בשם זה, בשני המקרים כתוב שהייתה שחקנית. בדף עד אחד כתוב שירתה בנאצי, גם מוזכר שמו של הס"ס. מקום המוות: אושוויץ. בדף שני כתובים פרטים שונים. על הטופס נוספו כמה מלים בכתב יד: לפני הכניסה לתאי הגזים התנפלה על אנשי ס"ס נאצם והוציאה אקדח וירתה והרגה כמה מהם. ככל הנראה שני הדפים מתייחסים לאותה אישה.

לפי מקורות אחרים, שמה היה רגינה צוקר. בין דפי העד לפי השם "רגינה צוקר" ישנם שני דפים שעשויים להתאים לסיפור. הפעם ככל הנראה מדובר על שתי נשים שונות, בעלות אותו השם. לפי דף עד אחד, מקום המוות: אושוויץ, לפי דף עד אחר, הייתה שחקנית. בוורשה הייתה שחקנית תיאטרון יהודייה ושמה רגינה צוקר, אך האזכורים על אודותיה אינם כוללים את נסיבות מותה. 

בחלק מן המקורות מסופר ששמה היה פרנצ'סקה מאן. תוצאות החיפוש במאגר קרבנות השואה באתר יד ושם אינם מובילים לקצה חוט הקשור לסיפור. באחרונה, חיפוש בגוגל מביא תוצאות: הסיפור זכה לכותרות בעקבות הפקה של בלט ירושלים לזכרה של הרקדנית פרנצ'סקה מאן, והסיפור נקשר לה. מהו המקור? זה לא כל כך ברור, ואולי גם לא משנה.

בכל אופן, כרגע היא היחידה ששמה עולה בתוצאות גוגל, לרבות ערך עליה בוויקיפדיה, אך לא בטוח שזה נכון. הערכים, בעברית ובאנגלית, חדשים יחסית: הערך בעברית עלה ב-2019, בשנה בה הייתה ההפקה של "בלט ירושלים". 

הייתה או לא הייתה? אפשר לקבוע די בביטחון שכן. כל העדויות, רובן לא מכלי ראשון, הן של גברים. זה לא מקרי, וגם זה מלמד משהו על המקורות ההיסטוריים על נשים בתקופת השואה – לעתים קרובות מדי לא נותרו מי שיעידו. בה בעת, לא מפתיע שהסיפור חזר ונשמע: בכוחו לתמצת, באופן בהיר וקולע, את התהום בין אכזריות הגרמנים למצוקת היהודים ואת חוסר הישע ואין האונים ובה בעת להאיר באור גדול את גבורתה של האישה הזו.  

גיבורה זו – לולה ליפמאן, רגינה צוקר או פרנצ'סקה מאן ואולי אחרת – הייתה אישה שלא תכננה את הפעולה החמושה בתגובה לפגיעה בה כאישה. היא לא קפאה על מקומה אלא פעלה, היא גילתה קור רוח, נחישות ואומץ לב. אפשר להניח שהיתה לכל הפחות גיבורה אחת כזו, שלא תכננה את הפעולה שהתרחשה בתגובה לפגיעה בה כאשה. תגובה כזו היתה מנוגדת לחלוטין למצבה – חשופה, חלשה, עלובה ומושפלת. חטיפת נשק מגבר היתה פעולה שהקנתה לה כהרף עין, נחישות, קשיחות, גאווה ושמירה על הכבוד העצמי, גם במחיר החיים. 

מי זוכר.ת את גיבורת השואה פסיה שרשבסקי?

אל האחות הלא ידועה: גיבורות השואה בחברה הישראלית