התהום בין השבחים לצה"ל, מצעד האלופים במיל' באולפני החדשות ושתיקת הפוליטיקאים, לבין כאבה של סבתא מדיר אל־בלח שאיבדה שלושה מנכדיה כשהפציץ צה"ל את בית משפחת סווארכה, מעלה שוב את התהייה מה היה קורה אילו נשים היו מחזיקות בעמדות מפתח. זוהי משאלת לב, המלווה לרוב בהערכה שהכול, או כמעט הכול, היה נראה אחרת.
אוסף הכרוזים באתר הספרייה הלאומית
ביסוד התהייה הזו עומדות התכונות שבאופן מסורתי נקשרות לנשים: חמלה ודאגה, האופן שבו הן רואות את העולם, שאינו מכתיב הייררכיה אלא רשת. עומדת ביסודה גם ההנחה שבזכות האמהוּת נשים מסוגלות לגלות סולידריות, גם אם הן נמצאות משני עברי הגבול. אחרי הכל, אנחנו אלו שנותנות חיים ומעמידות צאצאים שמיועדים להתגייס להגנת המולדת. ההשקפה הזאת רווחה גם בשנים הראשונות למדינת ישראל, כאשר נשים היו מיעוט קטן (כ-10%) בקרב חברי הכנסת, בממשלה היתה שרה אחת והאפשרות שנשים ינהלו את המדינה לא עלתה על הדעת. ובכל זאת היתה הבנה כי בכוחן של נשים להשפיע על קבלת ההחלטות.
מתוקף היותן אמהות לחיילים, השמיעו נשים את דעתן על מדיניות הביטחון של ישראל וקראו לנשים להביע את דעתן בקלפי. בקיץ 1955 קראה ח"כ אסתר רזיאל-נאור מסיעת חרות לנשים לגלות מעורבות בחיי הציבור, שכן "כאזרח המדינה חייבת האשה לתת דעתה על בעיות כלליות המנסרות בחלל עולמנו", בראש ובראשונה הביטחון. "ממשלת ישראל לא עשתה מאומה לחיסול מלחמת ההסתננות", כתבה, והסבירה כי מכיוון שהנשים הן שיולדות את הדור הבא ומחנכות אותו לשרת בצה"ל, עליהן להשמיע קולן "למען הפסקת שפך הדמים בגבולות".
אוהבות את השלום ושונאות את המלחמה
כאשר נשאה אשה בתפקיד רם, נשים הזכירו לה שהיא גם נציגתן של הנשים והאמהות בישראל. "נשים ואמהות הן אלו אשר ידעת אהבתן את השלום והחיים, ואף את נכונותן לקורבן ידעת", נכתב ב"דבר הפועלת" עם מינויה של גולדה מאיר לתפקיד שרת החוץ, "תעמודנה הן לעיניך כאשר בשם השלום תשאי את דברך".
נשים בשמאל הציוני קראו לנשות המדינה להתלכד ולקרוא לממשלה לקדם את השלום. בנאום שנשאה ב-1955 העמידה ח"כ אמה לוין-תלמי (מפלגת פועלים מאוחדת) את הנשים, שהחזיקו ב"כוח האהבה" וב"כוח החיים" והן אוהבות את השלום ושונאות את המלחמה, מול הגברים, שהחזיקו ב"כוח השנאה" והמיטו הרס ומוות.
נשים מהשמאל הרדיקלי שתקפו את מדיניות הממשלה, קראו לנשים משני עברי הגבול לגלות סולידריות מתוך הנחה שאימהוּת היא אוניברסלית. מבחינתן האמהות טשטשה הבדלי לאום ודת, והגבול שהן סימנו היה מגדרי. מכיוון שנשים משני הלאומים ומשני עברי הגבול יכולות לתת חיים – יש להן אינטרס משותף לשמור עליהם. כפי שאמרה רות לוביץ', אז פעילה בולטת במפלגה הקומוניסטית הישראלית (ולימים פעילה בחד"ש) בנאום ב-1960: "בל יהרוג עוד בן של אם אחת את בנה של אם אחרת".
צער ויגון אינם יודעים גבולות
אותה קריאה כלל־אנושית של נשים למען שלום הושמעה אז בשולי השוליים, מחוץ לגבולות הממלכתיות. היא היתה פרובוקטיבית, ולא היתה מספיק ציונית (אם בכלל). לכן נותרה חרישית. ייתכן שגם זו היתה משאלת לב, בדומה לקריאות של נשים ממרכז המפה הפוליטית, ובוודאי מהשמאל הציוני, כי באותם ימים קריאתן של נשים לשלום היתה מתוך ראייה מפוכחת שהוא לא יבוא בזמנן. מאז עברו יותר מששים שנה, וברור שהגיע הזמן לצעקה גדולה.
הארץ, כוחה של סולידריות בין אמהות, 20 בנובמבר 2019