תולדות חייה ופועלה של עדה יגורי, מחנכת ומראשונות קיבוץ יגור, מלמדים שהיא היתה בעצם "האימא של החינוך המשותף". על רקע אורחות החיים בקיבוצים, שמי שגדלו בעיר מזהות קודם כל בתור לינה משותפת, יש בזה סתירה: הרי מדובר על חינוך משותף, ולא על חינוך בחיק המשפחה הגרעינית. 

עדה יגורי 1966-1903

בתחילת שנות העשרים הוכשרה בפולין כגננת, ב-1924 עלתה לארץ. אחרי מעברים בין קבוצת כנרת וכפר יחזקאל הצטרפה לקיבוץ יגור. ב-1929 היא נישאה לנח פרובר, מתנדב בגדוד העברי ולימים ממייסדי קיבוץ יגור ואיש הקיבוץ המאוחד. ב-1948 החליפו את שם משפחתם ליגורי. בנם, אל"מ אסף יגורי, שנפל בשבי במלחמת יום הכיפורים, היה ח"כ בכנסת התשיעית.

היא היתה המטפלת והגננת הראשונה במשק והקימה את חברת הילדים הראשונה בקיבוץ. מילאה תפקידי חינוך בקיבוץ ובתנועה, בין היתר ריכזה את תחום החינוך לנוער וממקימי חטיבת בני הקיבוצים, ונחשבה שם "אם רוחנית". במקביל עבדה גם במזכירות הקיבוץ, במועצת הפועלות ובהנהלת סמינר הקיבוצים.

בתחילת הדרך, כתבה, לא היה כל תקנון ל"אורחות החיים" והדברים התגבשו במהלך הדברים עצמם, תוך "להט יצירה והתפעמות הלב למעשי ראשית". מבעד ללשון הדרמטית, שאופיינית לתקופה, בצבצו ההסתייגויות: "היו אנשים שונים, הורים שונים, גישות שונות ומאבקים רבים, וכדברי ימי הקיבוץ, כן דברי ימי הוויכוח על דרך ההגשמה של החינוך המשותף".

אחד העקרונות החשובים היה בית הילדים. "שלמות בית הילדים היא ערך חינוכי קיבוצי יסודי", קבעה, ו"הקשר העמוק והיסודי ביותר הוא הקשר לבסיס האישי הראשון – בית הילדים". הלינה המשותפת היתה חיונית, כי עצם "הוצאת הילדים לחדרי ההורים, בלילות או בשבתות ובחגים, גורמת לפיצול רשויות, לפגישה בהרגשת השלמות. הפיצול איננו רק בשטח, הוא מביא לחוסר שלמות גם בהרגשת הילד, שאיננו יודע איפה מרכז חייו, ביתו האמיתי. הוא פוגע בהרגשת הבית שלו, בשלמות קשריו הראשוניים ביותר".

על הריחוק הפיזי בין הילדים והילדות להוריהם בלילות כתבה כי "הבעיה היא לא בהפרדה מהאם בלילה, כי אם באישיות האב והאם, באושרם האישי והקיבוצי ובשלמות חייהם". מקורות הביטחון של הילד או הילדה אינם דווקא בשינת לילה סמוך להורים, "אם כי על ידי כל המגעים איתם. ככל שההורים יותר מאמינים כי חיים אלה טובים לילד ולחינוכו, ככל שהם יותר שלווים, יותר קשורים למשק ולחברה, גם הילד יותר שליו, יותר בטוח בעצמו ויותר מאושר". במלים אחרות, כאשר ההורים, בעיקר האם, שלמים עם המהלך, כך מובטח שקט בלילות, תרתי משמע.

היא היתה מודעת לקשייהן של אמהות צעירות: "החינוך המשותף דורש ממנה התגברות על היצרים החזקים של קשרי האמהות, ועל בית הילדים לבוא לעזרתה בצעדיה הראשונים. להבינה. דרושה גישה עדינה, רבת סבלנות. האם ידענו תמיד ללכת לקראת האם הצעירה ולעזור לה? נדמה לי, שלא תמיד", שאלה רטורית, ולא פירטה.

המודעות לקשיים אלה נגעו לה כמטפלת, לאו דווקא כאם בעצמה. "ערב-ערב – וכך במשך שנים – כשאני עוזבת את בית הילדים, מלווה אותי הרגשה שאני עושה דבר לא נכון, לא צודק. הילדים שלנו עזובים בלילה. יודעת אני את כל התיאוריות החינוכיות בקשר לכך. אבל העובדה היא שהילדים נשארים כל הלילה בבית ריק מאדם מבוגר, בחושך – זה מדכא מאוד. ברור שקיימת שומרת לילה, והיא תיכנס במקרה הצורך (וגם זאת לא תמיד…) ואף על פי כן, המועקה ישנה".

מה בדיוק קרה בבית הילדים? "אמת שהילדים אינם מדברים על כך. הם רגילים בדבר. גם אני לא שמעתי מפי ילד כי מפחד  הוא – ואבל יש ילדים שמפחדים. ויענן על מיני תופעות. […] מכאן אני מסיקה שמציאותו של אדם מבוגר גם בלילה ליד כל בית ילדים היתה פותרת אולי הרבה שאלות המקשות עלינו אחר כך ביום. מי יודע מה מתרחש בלבם של הילדים במשך הלילה הארוך?".