פורסם בעיתון הארץ

כל עוד אין בכנסת סיעה שמייצגת באופן רשמי נשים באשר הן, אין טעם לשגות באשליות ולצפות שח"כיות יעמידו ענייני נשים לפני האינטרסים של מפלגתן. ודאי לא כשהקואליציה נשענת על רוב דחוק. זה גם אחד המקורות להתנהגות המבישה של ח"כ נאוה בוקר מהליכוד בנושא אות ההוקרה, שאמור להיות מוענק היום לאייל גולן מטעם השדולה לקידום הזמר העברי בכנסת, שבראשה היא עומדת. 

חברות הכנסת בבה אידלסון ועדה פישמן מימון, 1952 / האנס פין לע"מ

ההתבטאויות של בוקר מלמדות שגם היא יודעת שהדרך לשמור על הכיסא שלה עוברת בתמיכה של חברי המפלגה, לא של ציבור הנשים. ולא רק זה: היא גם אומרת זאת בפה מלא. ולכן, יש טעם להחליף את הציפייה בהשלמה עם המציאות: חברות כנסת הן חברות מפלגה, ורק אחרי כן, אם בכלל, הן חברות של נשים.

הציפייה הנכזבת הזו היתה גם בין הסיבות לחצי הזעם והאכזבה שהופנו כלפי הח"כיות שהצביעו נגד הקמת ועדת חקירה פרלמנטרית בנושא רצח נשים. העיתונאית אושרת קוטלר אמרה שזהו "אות קלון לשרות ולחברות הכנסת", וכינתה אותן "סמל הבושה" ("המגזין", ערוץ עשר). דברים דומים אמרה השחקנית גילה אלמגור בריאיון ביום שביתת הנשים (ב"כאן" רשת ב').

אף שקוטלר ואלמגור צודקות, ההיסטוריה מלמדת שאילו הצביעו ח"כיות מהקואליציה בעד, לא כל שכן כולן, זה היה מפתיע ביותר. מלבד סיעת נשים-ויצו בכנסת הראשונה (1949—1951), כל הח"כיות כיהנו כמיעוט, מספרי וערכי, מטעם מפלגות שנשלטו על ידי גברים. אמנם בדור האחרון שיעור הנשים בבית המחוקקים עלה, להוציא מפלגות חרדיות, יותר נשים משובצות במקומות ריאליים ברשימות לכנסת, ואף עומדות בראש רשימות. אך כמו לפני שניים וכמעט שלושה דורות, הנאמנות של חברות הכנסת נתונה, אז כהיום, קודם כל למפלגותיהן.

גם בשנים הראשונות למדינה נשים ציפו מח"כיות לגלות סולידריות כלפי נשים אחרות. סמוך לבחירות לכנסת החמישית, נפגשו עיתונאיות עם שש מקרב עשר חברות הכנסת שכיהנו אז. הן שאלו אותן מהן לדעתן הבעיות הבוערות העומדות על סדר היום של נשים במדינת ישראל ואילו הצעות חוק הנוגעות למעמד האשה הן מתכוונות להעלות. עיתונאית "הארץ" שולמית לבארי, שהנחתה את המפגש, שאלה האם לדעתן הן עשו די למען מעמד האשה במסגרת עבודתן בבית המחוקקים.

התשובות שהתקבלו היו בהתאם למידת הזיקה של כל ח"כית לקואליציה ובהתאם לאידיאולוגיה של מפלגתה. למשל, בבה אידלסון ממפא"י, אז הסיעה הגדולה בכנסת, חשבה שמצבן של הנשים טוב ובספר החוקים של מדינת ישראל אין חוקים המפלים נשים לרעה. אמה לוין-תלמי ממפ"ם, מפלגת שמאל ציוני, אמרה בכנות: "פעלנו לא מעט, השגנו לא הרבה". בתגובה לשאלות בנושא יוקר המחיה, שהכביד על ניהול תקציב משק הבית, דיברו הח"כיות מסיעות הימין על ההכרח בצמצום מעורבות הממשלה בנושא, ח"כיות מן השמאל תמכו בהידוק הפיקוח, ואידלסון ממפא"י הגנה על המדיניות הקיימת.

ככלל, ח"כיות בסיעות האופוזיציה נטו לבקר יותר את מדיניות הממשלה כלפי נשים, אך זאת לאו דווקא מפני שסיעותיהן קידמו נשים או הכריזו על קידום נשים כחלק מהאג'נדה שלהן, אלא מפני שבמקרים כאלה, קידום האינטרסים של הסיעה לא בהכרח עמד בסתירה לקידום האינטרסים של נשים. בכך הן הדגימו, מהכיוון ההפוך, כי בכל מקרה האינטרסים של המפלגה קודמים.

הציפייה של העיתונאיות היתה כי נשים בכנסת, מפני שהן נשים, יפעלו לקידום מעמד האשה ולפתרון בעיות שנשים, כיחידות וכציבור, התמודדו עמן. העיתונאית יהודית וינקלר (ביטאון "חרות") ציינה כי "לרגע ניתן היה להיתפס לאשליה מתוקה כי על אף חילוקי הדעות החריפים בין המפלגות השונות, הרי שהנשים מוצאות להן שפה משותפת", אך זה לא קרה.

לא רק הח"כיות, בשל היותן נשים, לא הצליחו לאחד כוחות במסגרת הפעילות הפרלמנטרית שלהן, גם העיתונאיות בעצמן לא יכלו לעשות זאת. רובן ככולן עבדו במערכות עיתונים בעלות זיקה למפלגה או לתנועה שהיה לה ייצוג בכנסת, כמו "דבר" שהיה הביטאון העיקרי של מפא"י ו"חרות" שהיה ביטאון התנועה בשם זה שהיה לה ייצוג בכנסת. גם עיתון "הארץ", שאמנם הציג עצמו כעיתון שתלוי בקוראיו בלבד, היה בעל זיקה כזו: המו"ל והעורך גרשום שוקן היה ח"כ מטעם המפלגה הפרוגרסיבית (בכנסת השלישית).

גם הציפייה לאיחוד כוחות ארוך טווח בין כלל הנשים בישראל לא עמדה במבחן המציאות, והפעם לא בגלל הנבחרות אלא בגלל הבוחרות. אמנם בכנסת הראשונה היתה סיעת נשים, אך זו לא היתה סיעה שייצגה נשים בישראל באשר הן, אלא מטעמם של שני ארגוני נשים גדולים.

נציגתה בכנסת, רחל כהן-כגן (שלימים חזרה לכהן כח"כית במפלגה הליברלית) כיהנה מטעם סיעת נשים-ויצו. המילה "נשים" בשם הסיעה ייצגה את התאחדות נשים עבריות לשיווי זכויות, ארגון ששיא פועלו היה בתקופת היישוב, ובראשית ימי המדינה הלך ונמוג; ויצו הוא אותו ארגון נשים ותיק, שעד מהרה בחרה הנהגתו לפעול בזירה החוץ-פרלמנטרית. בשנות ה-70, מפלגת נשים לכנסת לא עברה את אחוז החסימה.

כרגע לא נראה שיש סיכוי שתקום ואף תיכנס לכנסתסיעה שמייצגת באופן רשמי וגלוי נשים באשר הן. ולכן, את הציפייה לסולידריות נשית יש טעם להחליף בקריאה רמה לחברות כנסת לפעול לקידום נשים, כל אחת בקרב המפלגה שלה. כי חברות כנסת הן קודם כל חברות מפלגה, והשאלה היא מה הן עושות בה.

הארץ, זה לא רק נאוה בוקר אין בכנסת סולידריות נשית וגם במהדורה האנגלית, You Won’t Find Women’s Solidarity in the Knesset