"במאמצינו לחתור לשוויון חברתי נביא תרומה חשובה להתפתחות החברה האנושית. עלינו לראות במאבקנו זה חזון אנושי בכלל, ובפרט בדור הזה של קיבוץ גלויות במולדת", כך אמרה עדה פישמן מימון בנאום שנשאה לפני כמעט 70 שנה, זמן קצר אחרי הבחירות לכנסת הראשונה. היתה זו אחת מהפעמים הרבות בהן דיברה וכתבה בנושא אפליית נשים בישראל וקידום זכויותיהן, בהיבט חוקי ומשפטי וגם חברתי וחינוכי, אפלייה אליה נחשפה בעודה נערה.
היתה זו אחת מהפעמים הרבות בהן דיברה וכתבה בנושא אפליית נשים בישראל וקידום זכויותיהן, בהיבט חוקי ומשפטי וגם חברתי וחינוכי, אפלייה אליה נחשפה בעודה נערה.
אודיל פישמן נולדה ב-1893 בבסרביה, בת לגולדה ואברהם אלימלך. כשהיתה בת 16 שינתה את שמה לעדה. משפחתה היתה מצאצאי הרמב"ם. בשנת 1949 היא ואחיה, הרב יהודה לייב, שינו את שם המשפחה שלהם למימון. בשנת 1908 הגיעה לביקור ראשון בפלשתינה-א"י, וכעבור כארבע שנים עלתה ארצה. בארץ היתה מורה, השתתפה בהקמת בית ספר לבנות בצפת ועבדה כפועלת חקלאית.
הפעילות הפוליטית שלה החלה במפלגת "הפועל הצעיר", ואחר כך בתנועת הפועלות, שהיתה ממנהיגותיה. בשנת 1930 הקימה את משק הלימוד החקלאי בעיינות שליד נס ציונה וניהלה את בית הספר. היתה חברת כנסת מטעם מפא"י בכנסת הראשונה ובכנסת השנייה. פעילותה הפרלמנטרית התרכזה בנושא מעמד האישה, בעיקר לנוכח המתח בין דת למדינה והמחלוקות עם הדתיים בכנסת.
למחלוקות אלו היתה משמעות מיוחדת. הרב יהודה לייב מימון, חבר כנסת בחזית הדתית המאוחדת, איש "המזרחי" ושר הדתות הראשון, היה אחיה הבכור. לקראת הבחירות לכנסת הראשונה החליטו היא ואחיה להוסיף את שם המשפחה של הסבא, מימון, ובכך היתה לעדה פישמן מימון. הביוגרפית שלה, פרופ' בת-שבע מרגלית שטרן, מציינת שזה היה ביטוי למקום שהיא נתנה למורשת היהודית במסגרת המדינה הציונית הריבונית, אך בלי לכרסם בערך השוויון בין אישה לגבר, על יסוד צדק חברתי. זה התבטא בפעילותה הציבורית במשך כל השנים, ודאי בכנסת.
היא העלתה לסדר היום של הכנסת את נושא גיל הנישואין ואת החשיבות של גיוס נשים לצה"ל במסגרת הדיונים בכנסת בנושא חוק שירות ביטחון. מרגלית שטרן כתבה כי הוא סבר שאין מקום לנשים בצבא, וש"גיוס נשים מכניס רעל לתוך המשפחה, הוא הורס את המשפחה". הוא כעס במיוחד על אחותו: "כשהיא מתריעה כל כך, אני מתחרט מאוד על שלימדתי אותה קצת תורה. לולא לימדתי אותה לא היתה מתווכחת איתי כעת".
המאפיין העיקרי ביחסו של ראש הממשלה דאז דוד בן-גוריון לאח ולאחותו, מספרת מרגלית שטרן, היה הפך גמור: "תכונות אופייה של עדה, שדמו להפליא לתכונות שזיהה אצל אחיה, ואותן קיבל בהבנה ובהערצה, עוררו את התנגדותו העזה כלפיה". בשנת 1955, שובצה במקום לא ריאלי ברשימת מפא"י לכנסת, ובתגובה דרשה למחוק את שמה מן הרשימה. בביוגרפיה שלה מסופר על מחאותיהם של חברים על כך, ועל תשובתו של בן-גוריון, לפיה עדה פישמן מימון עוסקת תמיד בסוגיות הקשורות לנשים, "זה המקצוע שלה וזה הכוח שלה" וכי "היא הרב מימון בשמלה".
לימים כתבה פישמן מימון בזכרונותיה: "לא אחת נשאלתי על ידי חברים וידידים: כיצד קרה לך – בת למשפחת רבנים ובעצמך שומרת מסורת – שמרדת ופרצת לך דרך עד היותך ברבות הימים אחת הבולטות בתנועת הפועלות, במלחמת שחרור האשה על ידי זכויותיה בבית ובעבודה? אימתי יצאת לתרבות רעה?".
היא כתבה שזה קרה כשהיתה נערה, כשביקשה לברר מדוע נשים פטורות ממצוות שהזמן גרמן. אז, כתבה, התחוור לה כי "האשה נחשבת לנחותת דרגה ואין לה כישורים לשאת בחובות של מצוות כבדות. פירושי זה הירבה הרגשת עלבון צורב, קיפוח ועיוות דין כאחד; עלבון שחדר עמוק להכרתי. אסמכתא לפירוש זה מצאתי בתפילת שחרית שכל יהודי מברך עליה יום-יום את בוראו: 'שלא עשני אשה'", כתבה. "התברר לי יותר ויותר שאין מאמינים לאשה שהיא כשרה לשאת בכל המצוות והחובות ללא יוצא מן הכלל. השאלה לא נתנה לי מנוח ובלבי נשבעתי, כי בבוא העת אדע להילחם ביתר תוקף לא רק באי-צדק זה אלא בכל הקיפוחים כלפי האשה, ויהיו אשה יהיו".
אף שכיהנה כחברת כנסת והיתה דמות מרכזית בתנועת העבודה, שמה של עדה פישמן מימון אינו ידוע מספיק. לפי הביוגרפית שלה, אחד הגורמים להשכחתה של עדה פישמן מימון היה עדה פישמן מימון בעצמה. בצוואתה היא כתבה: "אין מספידים אותי!". אפשר להניח שגם בבחירתה לא להינשא לאיש ולא להקים משפחה יש חלק בזה. לכך אפשר להוסיף את סילוקה מרשימת מפא"י לכנסת ובכלל זה תגובותיו של בן-גוריון, עצם העיסוק בנושא שהוא אבן היסוד של החברה: מעמד האישה.
עדה פישמן מימון נפטרה באוקטובר 1973. ותיקות תנועת הפועלות לא הצליחו להכריע באיזה אופן היא תונצח, לא אחרי מותה ולא בשנים הבאות. בהמשך ראו אור ספרים עם מבחר מכתביה. היא כמעט ואינה מונצחת. בשנת 1994 נקרא על שמה רחוב בחיפה. בעיר חיפה יש גם רחוב על שמו של אחיה, רחוב מימון. על שמו נקרא גם יישוב: כפר מימון שבנגב, שנקרא על שמו עוד בחייו.
לפי מרגלית שטרן, דמותה של פישמן מימון היא רבת מימדים והיא כינתה אותה "מהפכנית". היתה גם פמיניסטית, גם סוציאליסטית, גם ציונית, שהיתה בעד המסורת היהודית ונגד דיכוי נשים במסגרתה. כך בחירתה להיות אישה חופשית "שחררה אותה מכבלי הגדרות דיכוטומיות המשטחות את אישיותה", וכי היעדר אפיון ברור נמנה גם הוא עם הסיבות להשכחתה. אם כן, מוטב לאפיין את סיפור חייה ופועלה של אישה זו בדיוק כך – אישה חופשית ובכך לחזור ולהעלות את שמה ופועלה לתודעה.
לספר מהפכנית: עדה פישמן מימון סיפור חיים מאת פרופ' בת-שבע מרגלית שטרן