האישה הראשונה שקיבלה פרס ישראל היתה דינה פייטלסון, לימים פרופסור לחינוך, על עבודת מחקר בנושא "גורמי הכשלון אצל ילדי כיתה א'" שביצעה במסגרת עבודתה במרכז סאלד. זה היה בשנת 1953, השנה הראשונה בה הוענק הפרס. כמו היום, גם אז היה ברור למי תודה וברכה, כבוד והוקרה: אותה שנה זכו בפרס שמונה גברים ואישה אחת. דינה פייטלסון היתה אז בת 27. דינה שוּר היא נולדה ב-28 באפריל 1926 בווינה, אוסטריה, לאמה הדי לבית קורלק ואביה יוסף שור. כשהיתה כבת שמונה עלתה המשפחה לארץ. היא למדה בגימנסיה הרצליה, בת עשרים החלה ללמוד בבית המדרש למורים על שם דוד ילין בירושלים, לימים המכללה האקדמית דוד ילין. במהלך לימודיה התגייסה ולחמה במלחמת העצמאות, היא נפצעה קשה בראשה. בשנת 1951 השלימה את התואר השני באוניברסיטה העברית בירושלים, בה השלימה את הדוקטורט (1956) בנושא דפוסים חינוכיים בעדה הכורדית. היא נישאה ליהודה פייטלסון ונולדו להם שני בנים. 

שנת 1953 היא שנה חשובה בהיסטוריה של החינוך במדינת ישראל, באותה שנה אישרה הכנסת את חוק חינוך ממלכתי שאיגד את הזרמים שהיו נהוגים עוד מתקופת היישוב (הכללי, העובדים, המזרחי) למערכת חינוך אחת, או בעצם שתיים: ממלכתי וממלכתי-דתי. היה זה בתקופת כהונתו של פרופ' בן-ציון דינור בתפקיד שר החינוך והתרבות. על פי ועדת השופטים להענקת הפרס בתחום החינוך, "מסקנות המחקר עשויות לשמש דחיפה נמרצת לבדיקת הנהוג והמקובל בתחום זה במערכת החינוך שלנו להלכה ולמעשה".

בשונה מכלות פרס ישראל בתחום חקר החינוך, כמו פרופ' נחמה ליבוביץ (1958), פרופ' רנה שפירא (1995) ופרופ' מרים בן-פרץ (2006), היא זכתה בפרס כשהיתה ממש בתחילת דרכה. הקריירה הארוכה שלה היתה הן במחקר והן בעבודת השטח, באוניברסיטאות ובמכוני מחקר ובמשרד החינוך. כלשון המילים שנחקקו על מצבתה, היא היתה חוקרת ומגשימה בתחום החינוך.

במאמר בנושא חדשנות מחקריה בכלל ובמיוחד בתחום האוריינות, הציג חוקר החינוך פרופ' יוסף שימרון את החדשנות שביטאה פייטלסון בגישתה להוראת קריאה. זו היתה שונה מן השיטה המקובלת, שביסודה הוראת מילים שלמות. היא המליצה להתחיל את לימוד הקריאה בהיכרות עם הברות או מילים שיש להן הברה אחת, כמו חג ודג. גם בתחום זה, כתב, "דינה היתה נון-קונפורמיסטית למופת". בשנת 1960 ראה אור הספר "גם אני קורא" שחיברה יחד עם חמדה אסיאו.

בין היתר הדגישה פייטלסון את החשיבות של קריאה חופשית. "היא הראתה שניתן להפיק תועלת רבה מקריאת סדרות משעשעות כמו 'קופיקו' או 'דני-דין' גם אם אין אלה 'ספרות גדולה", כתב שימרון. חשיבות היתה גם בעצם הזמינות של הספרים בכיתה עצמה, והיא היתה זו שיזמה את ההקמה של ספריות כיתתיות, אליהן כל ילד וילדה מביאים ספר מהבית, וכל אחת ואחד יכולים להחליף ספרים לפי בחירתם. קיומה של ספריה כזו בחדר הכיתה בשכבות ב' וג' בבתי הספר היסודיים העלתה באופן משמעותי את ממוצע הספרים שקראו בכל כיתה.

אך לא רק נוכחותם של הספרים היתה חשובה אלא החופש לבחור מה לקרוא. לטענתה, צריך לתת לילדים ולילדות לבחור מה הם רוצים לקרוא ולא להחליט במקומם. משמעו של דבר היה לשחרר את הקריאה מידי המורות והמורים לעברית וספרות וגם מן הידיים של הספרניות, שלא תמיד הסכימו לאפשר לכל ילדה או ילד לשאול ספר שרצו לקרוא בטענה שאינו מתאים לגילם, ולאפשר להם גישה חופשית לטקסטים שמעניינים אותם. מעניין מה היתה אומרת פייטלסון, שהלכה לעולמה ב-1992, על גישה חופשית כזו לטקסטים בעידן המידע?

עיקרון הגישה החופשית הנחה אותה גם כשהיה מדובר על כתיבה. בריאיון שנתנה בשנת 1964, עם השלמת מחקר בנושא הוראת לשון בבית הספר היסודיים, היא ביקרה את הנטייה של מורות ומורים להגביל את הנושאים עליהם התבקשו התלמידים והתלמידות לכתוב חיבור, ולתחום אותם לנושאים שנלמדו בכיתה או בהקשר לאומי. הגבלות כאלה, הסבירה, עלולות לדכא לא רק את היצירתיות אלא גם את עצם המוטיבציה לכתוב, ובכלל, מוטב לכתוב על חיי היום יום ולא על דמויות מן התנ"ך או על לחימה בימי הפלמ"ח.

"אין מרגילים אצלנו את התלמידים לכתיבה קלה ומהירה", קבעה במחקר שלה, "ידוע לכל עד כמה מתקשים רוב בוגרי בתי הספר התיכוניים שלנו בכתיבה עצמית. יש הטוענים, כי אפילו כתיבה שגרתית ביותר, כגון מכתב ענייני קצר, דורשת מבוגר ממוצע של בית ספר תיכון בארץ מאמץ בלתי סביר, שתוצאתו מפתיעה ברמתה הירודה הן מבחינת הסגנון והן מבחינת הצורה". אחת ההמלצות העיקריות שלה: לאפשר כתיבה עצמית, באופן ספונטני, בכל מצב אפשרי, תוך הבחנה בין סוגי כתיבה שונים, בין סיכום ותקציר של נושא לבין כתיבה שעניינה הבעת עמדה ודעה.

באותה הזדמנות הסבירה כמה חשוב תרגול של ביטוי בעל פה כהכנה לחיים. "הרי בעתיד יצטרך התלמיד לבוא במגע יומיומי עם אנשים רבים בעניינים שונים: פניות אל הזולת, שיחות טלפון, קניות בחנות", ובקיצור, לנהל שיחה. לדעתה, בבית הספר היסודי צריך להגדיר את "השיחה הרגילה" בתור מקצוע של ממש, וצריך להתאמן בדיבור בעל פה בפני קהל. לימודי דקדוק, שעניינם המבנה הפורמלי של השפה, לא מתאימים לבית הספר היסודי.

דינה פייטלסון עם תלמידים ותלמידות, ירושלים / אתר הארכיון לחינוך יהודי

 שלוש שנים אחרי שזכתה פייטלסון בפרס ישראל, קיבלה תואר דוקטור. בשונה מצוותי ההוראה בשדה המחקר שלה, בקרב שדרת הניהול בתחום החינוך ובוודאי באקדמיה, מספר הנשים היה קטן משמעותית ממספר הגברים. בתחילת שנת 1973, כשהיתה מרצה בבית הספר לחינוך באוניברסיטה העברית, השתתפה בדיון בנושא נשים בעמדות ניהול בכיר, בין היתר במשרד החינוך, בו לא היתה אז מפקחת בכירה, ובקרב הסגל האקדמי. במהלך השנים עבדה במקביל לאקדמיה במשרד החינוך. 

נשים רצויות מאוד באוניברסיטה, בתנאי שהן סטודנטיות לתואר ראשון, אמרה. בקרב התארים המתקדמים ובוודאי בקרב הסגל האקדמי מספרן קטֵן, כי "המשך לימודים מותנה באפשרות קיום", הסבירה. כאשר מרצה מעוניין שסטודנט ימשיך בלימודיו, הוא נותן לו עבודה בתור אסיסטנט כדי שיוכל להתפרנס, "אך בדרך כלל מוצע הסדר זה לגברים בלבד, מתוך שיקול שהאישה נשואה ויש מי שידאג לפרנסתה".

זה היה עוד ביטוי לפער בין ההצהרה על שיוויון במדינת ישראל לבין המציאות כפי שנשים חוו אותו. "המדינה קמה על עקרון של שוויוניות מוחלטת: נשים לחמו, צנחו, טסו, עבודה בחקלאות, בדיוק כמו הגברים, והתפתחו ציפיות להמשך קיומו של העיקרון", אמרה.

בשנת 1973 הצטרפה פייטלסון לסגל אוניברסיטת חיפה, ב-1980 מונתה לפרופסור. עיון במחקריה המוקדמים בנושא קריאה וכתיבה מלמד שהמלצותיה המעשיות בנושא קריאה וכתיבה רלוונטיות גם בעידן הדיגיטלי. 

שיעור הנשים מקרב הזוכים בפרס ישראל באתר משרד החינוך עדיין נמוך מדי. באתר של פרס ישראל כתוב כי "פרסי ישראל הוענקו למגוון רחב מאוד של אזרחי המדינה, לגברים ולנשים, דתיים ושאינם דתיים, צעירים וקשישים, ותיקים ועולים חדשים, עדות שונות ודתות שונות – אזרחי ישראל".

הפער בין ההצהרה לבין המציאות, לכל הפחות במקרה של אזרחי ואזרחיות ישראל, עדיין קיים. באתר משרד החינוך נזכרת פרופ' פייטלסון נזכרת כמעט בתור קוריוז: זו האישה הראשונה שזכתה בפרס ישראל, שהיא גם הזוכה הצעירה ביותר מקרב גברים ונשים כאחד. ככל הידוע, מחוץ לאקדמיה היא אינה מונצחת.

למאמר חלוצה נשכחת: דימויה הציבורי של פרופ' דינה פייטלסון, כלת פרס ישראל הראשונה, בכתב העת דפים

לרשימת זוכי וזוכות פרס ישראל לפי שנה באתר גף פרסי ישראל במשרד החינוך