פרופ' אלישבע גולדשמידט היתה גנטיקאית, ממניחי היסודות לחקר הגנטיקה ולהוראת הגנטיקה בישראל. היא נמנתה עם חמש הנשים הראשונות בארץ שהגיעו לדרגת פרופסור, חוקרת ומרצה נערצת. 

פרופ' אלישבע גולדשמידט בהרצאה באוניברסיטה העברית בירושלים

בשנת 1942 קיבלה תואר דוקטור מהאוניברסיטה העברית בירושלים ובמשך שנים פעלה להקמת מחלקה לגנטיקה, שנדחתה בידי האוניברסיטה בנימוק שלא נמצא מועמד ראוי. המחלקה נפתחה בסופו של דבר, אך רק אחרי מותה.

היא נולדה בשנת 1912 בגרמניה, בת עשרים החלה ללמוד רפואה אך בשל עליית הנאצים לשלטון נסעה לאנגליה ולמדה זואולוגיה באוניברסיטת לונדון. בשנת 1936 הגיעה לארץ והחלה בלימודי התואר השלישי באוניברסיטה העברית בירושלים. במחקריה עסקה בעיקר בגנטיקה של יתושים וזבובי דרוזופילה, ששימש בסיס לחקר הגנטיקה בכלל. עם התקדמותה חקרה את הגנטיקה של האדם, בין היתר את מחלות טאי זקס ותאלסמיה.

בשנות החמישים חקרה את נושא התורשה בקרב אוכלוסיות בהן היו נישואין בין קרובי משפחה, בעיקר בין בני דודים. בשנת 1961 היתה שותפה לכנס בינלאומי שהתקיים בישראל בנושא תורשה. יחד עם פרופ' תרצה כהן הקימה קליניקה לייעוץ גנטי רפואי ב"הדסה" וייצגה את ישראל בארגון הבריאות העולמי. היא כתבה את הערך "גנטיקה" באנציקלופדיה העברית והקימה אגודה מדעית, החברה הישראלית לגנטיקה, שהיו בה עשרות חברים וחברות.

במאמרה בנושא ראשית הגנטיקה באוניברסיטה העברית בירושלים, כתבה ד"ר נורית קירש כי "גולדשמידט סומנה כבר ב-1948, בעת שהיתה עוזרת זוטרה, כתקוותו של הענף הגנטיקה; בסופו של דבר היא אכן ייצגה את התחום בהצלחה, הרחיבה את ההוראה והמחקר בו והעמידה עשרות תלמידים. גנטיקאים ישראלים רבים כיום הם תלמידיה או תלמידי תלמידיה. תלמידיה מתארים אותה כמוכשרת מאוד ובעלת כושר מנהיגות, מורה קפדנית, אשת ארגון טובה וחוקרת מעמיקה".

ההרצאות שלה לסטודנטים ולסטודנטיות שנה ב' נחקקו בזכרונם של רבים, שבעקבותיהן התעניינו בתחום הגנטיקה. המעבדה שלה לשנה ג' היתה "חוויה בלתי נשכחת". על אף החינוך הייקי שלה, כשחזרה מאחת מנסיעותיה לארצות הברית הנחתה את התלמידים והתלמידות לפנות אליה בשם הפרטי. הם לא הצליחו בזה. בעבורם לעולם היתה פרופסור גולדשמידט, לא אלישבע. 

במחקרה על נשים מדעניות חלוצות בישראל עסקה קירש בין היתר בקשיים של מדעניות להתקדם בסולם הדרגות האקדמי. שבע שנים עברו מקבלת הדוקטורט ועד שקיבלה גולדשמידט דרגת מדריך, שאיפשרה לה ללמד קורסים חדשים. בשנת 1954 קיבלה דרגת מרצה וב-1957 דרגת פרופסור חבר. בתחילת בשנות הששים פנתה לרקטור, אז פרופ' יואל רקח, בהצעה להקמת מחלקה עצמאית לגנטיקה. אף שהיתה בדרגת פרופסור חבר ועל אף הישגיה במחקר ובהוראה לא הוערכה בתור ראויה לעמוד בראשוּת מחלקה.

בתחילת שנות השישים היא התראיינה לכתבה ב"מעריב" כאחת משלוש נשים פרופסוריות. באותה תקופה שיעור הנשים בסגל האקדמי בקרב כלל הסגל היה כעשרה אחוזים. העיתונאית תקוה וינשטוק מצאה כי לא רק ששיעורן הכללי היה נמוך, רובן היו בדרגות הנמוכות. אסיסטנטיות או מורות, כלומר סגל זוטר.

מקרב הפרופסוריות, גולדשמידט היתה היחידה שהיתה אם לילדים. היא הסבירה שכדי להתקדם, על אישה באקדמיה "להשתחרר מכל עול אחר", סיפרה ש"לא נשארתי אף שנה בבית". ילדיה הם פרופ' אליעזר גולדשמידט ופרופ' ימימה בן-מנחם.

לשאלה מה יהיה, גולדשמידט לא היתה אופטימית: "בדור שלנו נזקקת הארץ הנבנית לאשה כמו לגבר. אבל מי יודע כיצד יתגלגלו דברים בדור הבא?". להערכתה, הקושי של נשים לעבוד גם בבית וגם בחוץ עלול להיות בלתי אפשרי. ממש כמו היום, למרות שמספר הסטודנטיות המשיך לעלות, נשים המשיכו להיות מיעוט בקרב הסגל האקדמי הבכיר, בכל פקולטה.

עשרות שנים עברו, והמצב לא השתנה. גם היום, כך דו"ח בנושא נשים באקדמיה שהוגש בחודש יוני האחרון לוועדה לקידום מעמד האישה ושוויון מגדרי, אף ששיעור הנשים בקרב הסטודנטיות והסטודנטים לתואר ראשון, שני ושלישי גבוה משיעור הגברים, בקרב מחזיקי הדרגות האקדמיות הגברים הם רוב. בעשור האחרון ניכר אותו הדפוס: ככל שהדרגה גבוהה יותר, שיעור הנשים בה נמוך יותר.

 בשנת 1967 קיבלה את הדרגה והיתה לפרופסור מן המניין. אף על פי כן, המחלקה לגנטיקה לא נפתחה, בנימוק שלא נמצא מועמד מתאים שיעמוד בראשה. שלוש שנים אחר כך שמה גולדשמידט קץ לחייה. בשנות השבעים נפתחה המחלקה לגנטיקה. על אף מקומה המרכזי של חלוצה זו, שמה לא הונצח. חיפוש אחרי שמה באתר האוניברסיטה העברית מעלה אפס תוצאות.

תודה לד"ר נורית קירש שכתבה על פרופ' גולדשמידט במסגרת מחקרה על הוראה ומחקר של גנטיקה באוניברסיטה העברית. למאמרה על שלוש מדעניות חלוצות בישראל בכתב העת גליליאו ראו כאן. התמונה למעלה מתוך מאמרה על גולדשמידט בכתב העת Israel Studies.