פורסם בעיתון הארץ

ראשת העיר נתניה מרים פיירברג-איכר הודיעה באחרונה כי שמו של רחוב גיורא יוספטל בעיר ישונה לרחוב ברכה צפירה. לדבריה, "מדובר בתיקון עוול כפול: מחד – עשיית צדק היסטורי עם יהודים יוצאי ארצות ערב ומאידך – תיקון מגדרי, במסגרת מדיניות שקבעתי לעצמי להנציח כמה שיותר נשים פורצות דרך ברחובות ומוסדות העיר". 

נהגת מונית בתל אביב, 1952 / טדי בראונר, לע"מ

ביסוד ההודעה של פיירברג-איכר, אחת הנשים הבודדות בתולדות מדינת ישראל שנבחרה לעמוד בראשות עירייה, ודאי עומדת כוונה טובה. אבל בהנחה שהיעד הוא באמת תיקון מגדרי, לא זו הדרך.

בדומה למקומן ברשימות הזכייה בפרס ישראל לאורך השנים, נוכחותן הדלה של נשים בשמות רחובות בערים בישראל היא ביטוי למקומן של נשים בחברה הישראלית ובהיסטוריה שלה. הנתונים צורמים במיוחד בהשוואה לשיעור הנשים באוכלוסייה. אך נשים הן מיעוט מבחינה ערכית ולא מבחינה מספרית. זוהי הסיבה העיקרית לייצוג הנמוך בקרב מי שהונצחו עד עתה בשמות רחובות. לכן לא מפתיע לגלות שממצאים ביחס למיעוטים אחרים, לא רק לפי מין אלא גם לפי מוצא ודת, יהיו דומים.

עוד בסבר למספר המועט של רחובות על שם נשים בערי ישראל קשור לשאלה מי יזמו את ההנצחה. בכוחם של גוף ציבורי, ארגון, תנועה או מפלגה לקדם הנצחה של ראשיהם, שרובם היו גברים. למשל יוספטל, שהיה ראש מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית, חבר כנסת ושר.

הנשים שכן מונצחות בשמות רחובות הן לרוב נשים שסיפורי חייהן ופועלן מייצגים ערכים מקובלים בחברה, ולרוב מבטאים תפישה היררכית ומדידה. נשים הונצחו בדרך כלל בזכות תפקיד פורמלי שהן מילאו במסגרת פעילות ציבורית במישור מקומי או ארצי, למשל ראשת הממשלה והשרה גולדה מאיר, כאשר אחזו בנשק והפכו דמות מופת, כמו חנה סנש או צביה לובטקין, או כדמויות נשים תנ"כיות, כדוגמת דבורה הנביאה.

פיירברג-איכר אמרה ששינוי שם רחוב גיורא יוספטל לרחוב ברכה צפירה הוא בבחינת "תיקון עוול כפול". כך, ההחלטה להחליף את העסקן ונבחר הציבור יוצא גרמניה בזמרת יוצאת תימן מגלמת גילוי של צדק פעמיים. פעם אחת מחיקה והעלמה סמלית של גבר אשכנזי מהמרחב הציבורי ופעם אחרת הדגשה והבלטה של אישה, ולא רק זה: בדיוק באותו מקום. הבחירה בצפירה מבטאת גם היא "תיקון עוול כפול". היא היתה אישה ממוצא מזרחי, והנה קיצור דרך במהלכו הרוויחה נתניה שני מיעוטים ברחוב אחד.

פיירברג-איכר אמרה שבכוונתה "להנציח כמה שיותר נשים פורצות דרך". אילו נשים, איזו פריצה ומהי הדרך – זה לא ממש משנה. אפשר לפרש לפי נטיית הלב, מצב הרוח והעמדה הפוליטית. שחיקתו של ביטוי זה בשנים האחרונות מטשטשת שאלות כמו: מתי מדובר על אישה שבאמת סללה נתיב חדש לציבור  שלם של נשים ואם כן כמה באו בעקבותיה ברבות השנים, ומתי מדובר על אישה שגם בחלוף הזמן מוגדרת בתור יחידה במינה.

כאישה העומדת בראשות עיר בישראל, פיירברג-איכר יכולה לבחור להנציח אישה שפעלה בדיוק במקום הזה, ולקרוא רחוב או מוסד עירוני על שם חנה לוין. אמנם לוין לא היתה ממוצא מזרחי והיא לא גרה בנתניה, אך היא היתה האישה הראשונה שעמדה בראשות עירייה במדינת ישראל, כשכיהנה כראשת העיר ראשון לציון בין השנים 1956 ל-1960.

בתחילת הדרך, לוין היתה יחידה במינה. עשרות שנים חלפו עד שנשים שוב הצליחו להיבחר לתפקיד הזה, ביניהן פיירברג-איכר עצמה. אמנם בראשון לציון חנה לוין נזכרת בשם רחוב בעיר, אך לא בזכות עצמה. שם הרחוב הוא חנה ומיכאל לוין – היא ובעלה.

כדי להגיע לרחוב על שם אישה צריך לחשב מסלול מחדש. אישה, לא חשוב מאיזו עדה, צריכה להיות מונצחת לא בחסד אקט פופוליסטי של נבחרי ציבור אלא בזכות סיפור חייה ופועלה ובעקבות אישור הצעה שהגיעה בצורה מסודרת לידי ועדת השמות ברשות המקומית שדנה בה בשיקול דעת. באתר של המיזם הפמיניסטי רחוב משלה יש רשימה של שמות וכתובות דוא"ל של ראשי ועדות או יחידות אחרות ברשויות המקומיות המטפלים בנושא. בעיריית נתניה זו אורנה פרץ, מנהלת היחידה לפניות הציבור.

כדי לשלוח הצעות, צריך להכיר את תולדות העיר ואת תושביה. כך אפשר למשל לשלב בבתי הספר פעילות חינוכית במסגרתה ייצאו תלמידים ותלמידות להכיר את ההיסטוריה המקומית ובתוך כך יכירו את סיפורי חייהן ופועלן של נשים בעיר או ביישוב – בציבור ובבית. על הדרך, לא מן הנמנע שיכירו בחשיבות ההנצחה שלהן במרחב העירוני ואולי אף ינסחו מכתב רשמי לוועדת השמות ובו נימוקים משכנעים. ככה יתקנו עוול מגדרי ועל הדרך גם ילמדו משהו.

פנוסח מורחב של המאמר בהארץ, רחוב ברכה צפירה הוא לא תיקון עוול