מרגלית לנדאו נהרגה ביום שני, 18 בינואר 1943, בחילופי אש בין יהודים לגרמנים בגטו ורשה במהלך מרד שלימים נקרא "מרד ינואר" או "המרד הקטן". היא היתה חברה בתנועת השומר הצעיר ונמנתה עם אחת החוליות הלוחמות של הארגון היהודי הלוחם (אי"ל), שהתערבו בין המגורשים בדרך לאומשלגפלאץ וחיכו לפקודה. כשהמפקד מרדכי אנילביץ נתן את הסימן, היא היתה הראשונה לפעול והשליכה רימון.
מרגלית (אמילקה) לנדאו 1943-1926 / ארכיון בית לוחמי הגטאות
בספרות התיעודית על גטו ורשה מודגש גילה הצעיר. שתי תמונותיה באתר ארכיון בית לוחמי הגטאות ממחישות עד כמה: בתמונה אחת היא ילדה, הולכת יחד עם אביה, בתמונה שנייה היא פעוטה. במותה היתה בת 17.
מרגלית (מרים פרל) לנדאו נולדה ב-1926 לאלכסנדר לנדאו ואסתר רבקה (אדז'יה) לבית פלדמן. ככל הנראה היה לה אח שהיה צעיר ממנה בערך בחמש שנים. הם קראו לה אֶמילקה. האב היה מהנדס בניין, מתומכי המחתרת בגטו. הוא עסק בגיוס כספים ובנייה של בונקרים ומקלטים למחתרת, בית החרושת שלו ושל אחיו היה מקום מסתור ליהודים. הקשר לחברי השומר הצעיר היה בזכות בתו. בין היתר הם נעזרו במשרד בית החרושת כדי להשתמש בטלפון וכדי לזייף תעודות. האב והאח גורשו ב-1943 למחנה ויטאל שבצרפת ומשם לאושוויץ. כנראה שאימה מתהעוד בגטו.
בפעילותה במחתרת השתתפה מרגלית לנדאו במבצע חיסולו של יעקב לייקין, שהיה סגן מפקד המשטרה היהודית בגטו ורשה. על חיסולו הוחלט בארגון היהודי הלוחם בגלל שיתוף פעולה עם הגרמנים בגירוש לטרבלינקה באקציה הגדולה שהיתה בגטו ביולי 1942. יחד עם מרדכי גרובס עקבה אחרי האיש ומעשיו, אליהו רוז'נסקי ביצע.
"הוא הוצא להורג בירייה לאור היום", כתב יצחק (אנטק) צוקרמן, "מיד אחרי המעשה הודענו על כך בהודעה שהודפסה במכונת כתיבה וזה עשה רושם רב. במודעות היה כתוב בפירוש שהוא הוצא להורג בגלל שיתוף פעולה". על פעולות החיסול של משתפי הפעולה אמרה צביה לובטקין, מראשי הארגון היהודי הלוחם: "לא פיללנו לתוצאות כאלה. אחינו היהודים וגם אנשי היודנראט הבינו סוף סוף, כי בגטו קיים עוד שלטון מחוץ לשלטונם של המרצחים, משרתיהם ועושי דברם".
האזכורים המועטים על מרגלית לנדאו בספרות התיעודית והמחקרית על גטו ורשה והמחתרות הלוחמות מדגישים את גילה הצעיר. פרופ' ישראל גוטמן, שהיה חבר השומר הצעיר וחבר מחתרת בגטו, סיפר שהיו לה שיער ערמוני ו"עיניים נבונות סקרניות", שהיתה "עירנית, שופעת יופי ונעורים", וכי המלחמה הפכה אותה מ"נערה חולמנית" ל"לוחמת עקשנית, עומדת על דעתה".
התיאור הזה אופייני מאוד לתיאורים של נערות ונשים צעירות שהצטרפו למחתרת כאשר אחזו בנשק – בגטו, ביער ובמחנה, והיו לגיבורות השואה בחברה הישראלית. התכונות הנשיות שלהן טושטשו, התכונות שמזוהות באופן מסורתי עם גברים הובלטו.כבר לא עדינות ורכות, אלא נוקשות וקשוחות, כפי שנדרש מחייל שיוצא לקרב. אם נהרגו, כמוה, חזרה והודגשה נשיותן.
רוב הנשים שבתקופת השואה השתתפו במעשי המרד בגטאות היו לרוב צעירות. בארץ תיארו אותן בדרך כלל בתור נערות, בדרך כלל נערות עבריות. זה הבליט את גילן הכרונולוגי ומצבן המשפחתי: רווקות ללא ילדים, משוחררות מתפקידי משפחה ואימהות. אם נהרגו במהלך פעולה, נוצקו בדמותה ובצלמה של הנערה מ"מגש הכסף" מאת נתן אלתרמן, שכתב על נערה ונער שמתו במהלך פעולות להגנת הארץ והקמת המדינה. אלתרמן עצמו כתב זאת, בשיר "נערה עבריה" שחיבר בעקבות ידיעות על גורלן של טוסיה אלטמן וצביה לובטקין במרד גטו ורשה.
באלבום הזיכרון "גיבורים ונואשים" של בית לוחמי הגטאות מסופר שמרגלית לנדאו היתה אחת הלוחמות האמיצות במחתרת, וכי כינו אותה ז'אן דארק. זה לא היה יוצא דופן. גם לא הבחירה בכינוי בעל עוצמה נשית. לוחמת מחתרת אחרת, רגינה פודן מהשומר הצעיר, כונתה "לילית". רגינה פודן-לילית נהרגה ב-29 באפריל 1943, כשסייעה לחלץ קבוצת לוחמים שנמלטו מהגטו דרך תעלות הביוב. היא היתה בת 21. גם עליה מסופר שהיתה אמיצה, חיננית, שופעת חיים.
העמדה של נערה או אישה צעירה שגילתה אומץ לב ונחישות מול קבוצה של גברים חמושים היתה אמצעי להמחיש את מרד הגטאות כפעולה חסרת סיכוי מבחינה צבאית ואת מידת הגבורה של הלוחמות והלוחמים. "ידענו שהם ינצחו אותנו קודם", אמרה צביה לובטקין כאשר סיפרה על קורות היהודים בוורשה ועל המרד, "אבל ידענו שבעד חיינו הם ישלמו מחיר יקר". אחיזה בנשק היתה אחיזה בכבוד לאומי: תפקידו של הנשק לא היה דווקא כדי להכריע את המערכה אלא היה אמצעי למות בכבוד, כמילותיו של המשורר והמחנך יצחק קצנלסון כשכתב את "היהודים יורים".
העמדה של נערה מול חיילים היתה ביטוי למגמה כללית, שהעמידה חדוות נעורים מול כוחות כיבוש, חוסר אונים מול ברוטאליות, מצוקה מול אכזריות. כך היה כאשר סופר על גבורתן של נשים במחנות המוות, כדוגמת רוז'ה רובוטהאחיות, נקמה!, גם היא חברת השומר הצעיר, שהוצאה להורג באושוויץ ב-6 בינואר 1945. זהו שמו של הספר המפורסם ביותר על השואה: יומנה של אנה פראנק הוא "יומנה של נערה".
בתולדות ההתנגדות בגטו ורשה אירועי ינואר 1943 היו נקודת מפנה. ב-18 בחודש נכנסו הגרמנים לגטו לאקציה נוספת. המטרה היתה לגרש את מי שלא היו לו רישיונות עבודה – לאומשלגפלאץ ומשם לטרבלינקה. הפעם נתקלו בהתנגדות של היהודים בגטו, שנשארו במקומות מחבוא שהוכנו מראש. חברים וחברות במחתרת התנגדו בנשק שהספיקו להשיג עד אז.
חשיבותן של הפעולות האלה היתה ברוח הלחימה. אחרי מרד ינואר, אמר צוקרמן, שהיה סגנו של מרדכי אנילביץ', "קיבלנו את האמונה שאנו יודעים להילחם". סיפרה על כך צביה לובטקין: "מרד ינואר, על אף שלא נהרגו בו הרבה גרמנים, נודע לו ערך רב מאוד. במרד הזה נורו על ידינו היריות הראשונות. יהודים נוכחו לדעת שלא זו בלבד שאפשר להרוג בגרמנים, אלא שיכולים אחרי זה להישאר בחיים. כל זה גרם למפנה חד בפסיכולוגיה של הציבור היהודי". חמישה חודשים אחרי כן, ב-19 באפריל 1943, נכנסו הגרמנים לגטו במטרה לחסלו. אז פרץ המרד הגדול, הידוע בעיקר בתור מרד גטו ורשה.