פורסם בעיתון הארץ
"מוטב לחלק את החופש לשְנַים – 5 חודשי לִמודים וחודש חופש"; "צריך לארגן בבתי הספר מועדונים בהם תהיה לילדים יד חופשית ויקבלו גם הדרכה"; "צריך לחסל את החופש לגמרי!". אלו כמה הצעות של אמהות מתל אביב שנשבר להן מהחופש הגדול. הן הסבירו שהילדים והילדות כבר לא יודעים מה לעשות עם עצמם: הם מאחרים לקום בבוקר, מאחרים לשכב לישון בלילה ובין לבין בעיקר מתבטלים, משתעממים ו"צורחים בקולות אימים".
ההצעות עלו לקראת סוף החופש הגדול, או כמו שכינתה זאת העיתונאית תקוה וינשטוק, שראיינה אותן: "האיסרו חג של החופש הגדול". בימים רגילים היו ביניהן ויכוחים, אך עכשיו כולן הסכימו: החופש הגדול ארוך מדי, לכולן נגמרו הרעיונות מה לעשות עם הילדים. "כבר עייפתי עד מוֶת", אמרה אם אחת. "כמה אפשר להעסיק את הילדים? לעתים יצאו לגן העצמאות; פעם פעמיים – לפיקניק בכפר; פעמיים בשבוע נסעו לים.
לא רק האמהות חשבו שחופשת הקיץ ארוכה מדי. ילדה ושמה נורית אמרה: "בינינו לבין עצמנו, החופש באמת בטלה". אפילו בני נוער הודו שנמאס להם. בתחילה אמרו נחום ורינה, תלמידי כיתה ח', שמבחינתם החופש הגדול יכול להימשך כל השנה, "אבל אחר חילופי דעות קצרים הגיעו גם השובבים המובהקים למסקנה שלמרות כל הבילוי, הסינמה והתירס, החופש הגדול משעמם עד מוֶת; טובים מאד כמה ימי חופש בין הלימודים". הכתבה של וינשטוק פורסמה בעיתון "מעריב" בשנת 1954. מה השתנה מאז?
ה"איסרו חג של החופש הגדול" הוא עדיין התקופה הקשה ביותר להורים שלא נמנים עם האמהות (ולעתים גם אבות) המשקיעות, שנוהגות לתקתק פינת יצירה פלוס סדנת תיפוף ופינת ליטוף וגם מעלות את זה לפייסבוק. הילדים והנוער של 1954 הם היום סבתות וסבים ששומרים על הנכדים. נוכחותם חיונית במיוחד בשבועיים האחרונים, כשהגנים הפרטיים סוגרים את שעריהם ונגמר התקציב לפעילויות מחוץ לבית.
כמו ב-1954, נטל החופש הגדול ממשיך ליפול על ציבור ההורים לילדים קטנים, בעיקר על הנשים. בשנות החמישים שיעור הנשים מכלל המועסקים בישראל נע בין חמישית לרבע והפערים בשכר בין נשים לגברים היו גדולים. מאז שיעור הנשים מקרב כלל המועסקים עלה, אך פערי השכר עדיין קיימים ועבודה של נשים עדיין שווה פחות. לכן נשים הן בדרך כלל הראשונות להישאר בבית עם הילדים בימי חופשות – אם בתור האמהות ואם בתור הסבתות.
החופש הגדול לא התקצר. אך גם במשרד החינוך כבר הבינו שהחופש הגדול ארוך מדי. לפני כחמש שנים, בכהונתו כשר החינוך, הקדים גדעון סער את פתיחת שנת הלימודים לל-26 באוגוסט והגדיל בהתאמה את מספר ימי החופשות בחגים. זו היתה אחיזת עיניים. בימי שי פירון כשר חינוך ננקט צעד ראשון בדרך לפתרון: "בית הספר של החופש הגדול", קייטנה מסובסדת בת 3 שבועות לכיתות הראשונות בבתי הספר היסודיים. מבלי להיכנס לשאלה עד כמה מסגרת זו מנוהלת בתור "מועדונים בהם תהיה לילדים יד חופשית ויקבלו גם הדרכה" כלשון הצעתה של אחת האמהות בשנת 1954, ברור שזו הקלה משמעותית. אך אחרי משתרע מדבר בן שישה שבועות.
דבר אחד חשוב כן השתנה. בשנות החמישים, אחת הסיבות העיקריות לאורכו של החופש הגדול היתה מזג האוויר. ב-2017 רוב הכיתות ממוזגות. הצעתה של אם מתל אביב ב-1954, לחלק את החופש הדול לשתי חופשות בנות חודש, למשל בינואר ובאוגוסט, היא הצעה שראוי שמשרד החינוך וארגוני המורים ישקלו ברצינות. אפשר לעשות את זה בלי להסתכסך עם ארגוני המורים ובלי לשנות את מספר ימי הלימוד בבתי הספר. החופש הגדול זה לא ירושלים, רוב הציבור בישראל כבר מבין שאין ברירה: צריך לחלק אותו. אחרת, הוא יחסל אותנו.