פוסט אורחת מאת עיינה הלפרן

בתור עובדת סוציאלית וחובבת היסטוריה, תמיד תהיתי לגבי העבר של המקצוע בו בחרתי, ובתור פמיניסטית – לגבי מקומן של הנשים המייסדות. שמתי לב שמדובר בסוג של קופסה שחורה, ומלבד בודדים, רוב המחקרים שעסקו ישירות בהתפתחות המקצוע בישראל עוד בימי טרום המדינה התייחסו בעיקר להיבטיםארגוניים ומערכתיים מבלי להתעמק בדמויות הנשים הפעילות באותה עת. חסר זה אינו מפתיע, לצערי. עובדות סוציאליות הן נושא שנוי במחלוקת. דימויין הציבורי והתקשורתי מבטא בעיניי את הדיכוטומיה המוכרת והעתיקה של אישה "טובה", הנתפסת כטהורה ומתקשרת עם אימהוּת, למול אישה "רעה" הנתפסת כפתיינית ומניפולטיבית ומתקשרת עם רוע.

באותו אופן מצטייר דימוין הציבורי של עובדות סוציאליות, אשר נעות בין שליחוֹת אימהיות המקריבות את עצמן למען אחרים על חשבון תנאי עבודתן ומשכורתן, לבין "חוטפות ילדים" אשר עושות שימוש לרעה בסמכויותיהן או לחילופין אדישות ולא מתערבות מספיק – הרי הן אמורות להיות חמות ואימהיות.

אתרי נאצה רבים ברשת שמלוּוים באלימות מילולית ופיסית מונעים מתוך דימויים אלה, ומחזקים את הדה-הומניזציה שנעשית לעובדות סוציאליות, מה שמאפשר המשך ניצול של אותן "שליחוֹת" אשר נאלצות להיאבק על מעמדן המקצועי. מאחר ומדובר במקצוע שמזוהה באופן כמעט מוחלט עם נשים ונשיות (למרות מיעוט של גברים בתחום) אני מרשה לעצמי לטעון כי יחס אמביוולנטי זה מקורו בתפיסות פטריארכליות ומיזוגיניות.

לא מפתיע, אם כן, שגם הדמויות המייסדות של המקצוע בעצם נמחקו, כאילו אינן קיימות. היעדרותן מההיסטוריה מחמירה את נחיתות העבודה הסוציאלית המצטיירת כמקצוע ללא פנים וללא מורשת מוכרת. המרכזית שבהן היא סידי ורונסקי, דמות שמייצגת דור שלם של נשים אשר הנהיגו וקידמו את המקצוע בנחישות כנגד ההתנגדות הציבורית והיחס האמביוולנטי כלפי המקצוע שרווח כבר אז. בימינו, כך נראה, זו בדיוק סוג המנהיגות הנשית שחסרה לנו במאבק זה.

אבל לפני שהמשכתי לחקור אחר ורונסקי, גיליתי שגם מחקרים היסטוריים על תקופת היישוב נוטים להציג עובדות סוציאליות באופן שלילי ודיכוטומיכנציגות הממסד הציוני אשר לקחו חלק בביצור גבולות חברתיים, מגדריים ומוסריים בשם האתוס הלאומי ותוך עליונות מערבית על תרבויות מזרחיות יותר באופיין. למרות שאין ספק כי גישות אלו רווחו אז, כמו גם היום, מחקרים אלו תורמים לאותו דימוי שלילי ושטחי של עובדות סוציאליות ללא העמקה בגוונים השונים של גישתן, כולל בסיפורי חייהן ודמויותיהן.

מחקר הדוקטורט שלי שנכתב בימים אלו בהנחיית פרופ' ג'וני גל וד"ר יהודית אבניר, "עובדות סוציאליות ביישוב העברי המנדטורי: חשיפת מקומן של נשים ומסורות נשכחות בהיסטוריית המקצוע", מבקש למלא חלל זה ולחשוף את שורשי העבודה הסוציאלית בישראל על גווניה השונים. הן ההיבטים השליליים והן ההיבטים החיוביים, הן את גדולתן של עובדות סוציאליות והן את חולשתן, גם מבט מתפעל וגם מבט ביקורתי.

הרי ביקורת על חלק מההתערבויות הטיפוליות ובמיוחד השפה המקצועית בה השתמשו באותה עת חשובה במיוחד עבור הקבלה העצמית של המקצוע וההשלמה עם אי היכולת לפעול בעולם מבלי לגרום לנזק כלשהו, 'The impossibility of acting in the world without ever causing harm'. עם זאת, בהתחשב במציאות הכאוטית ומצב החירום ביישוב העברי והעם היהודי באותה עת, לא ניתן להתעלם מעשייתן המרשימה ורחבת ההיקף של עובדות סוציאליות, אשר גם אם דבקו בה פטרוניות ואג'נדה לאומית, עדיין קידמו תפיסות חברתיות מתקדמות לזמנן.

חשיבות מחקר מסוג שכזה היא בעצם חשיפת נשים שלקחו חלק פעיל במדינה שבדרך, ולמרות כך נמחקו מההיסטוריה כמעט לחלוטין. מקובל לראות בהנרייטה סאלד, אשת חינוך ולא עובדת סוציאלית, הדמות הבלעדית בייסוד המקצוע בישראל, בעוד עובדות סוציאליות רבות וחשובות עליהן הסתמכה נשארו בצילה ונשכחו. כאמור, אחת מהן היא סידי ורונסקי, עליה תוכלו לקרוא בערך ויקיפדיה שהרחבתי לאחרונה לצד ערכים על עובדות סוציאליות נוספות. ורונסקי הייתה אישה שנלחמה למען צדק חברתי על פניו השונים שרלוונטיים במיוחד לימינו: הורדת יוקר המחיה והדיור, קידום זכויות של קשישים, נשים וילדים, והעלאת מעמדן הציבורי של עובדות סוציאליות.

סידי ורונסקי (נויפלד) נולדה בברלין ב-20 ביולי 1883 ונפטרה בירושלים ב-8 בדצמבר 1947. היא גדלה במשפחה יהודית בת שבעה ילדים, והחלה את דרכה כמורה לחינוך מיוחד. כבר בשנות השלושים לחייה ניהלה את הארכיון המרכזי לענייני רווחה בגרמניה והייתה חברת ועד באיגוד הגרמני לשירותי רווחה ציבוריים ופרטיים ובלשכת הרווחה המרכזית ליהודים בגרמניה. כמו כן הייתה עורכת ראשית ב'כתב העת  הגרמני לרווחה' (Deutsche Zeitschrift für Wohlfahrtspflege) וכתב העת היהודי המקביל – 'רווחה יהודית ופוליטיקה סוציאלית' (Jüdische Wohlfahrtspflege und Sozialpolitik).

היא לימדה בבית הספר של אליס סלומון, הייתה יושבת ראש ארגון נשים ציוניות בגרמניה וכן פעלה רבות למען הפליטים היהודים ממזרח אירופה. עם עליית השלטון הנאצי בשנת 1933 פוטרה ממשרותיה והיגרה לפלשתינה מתוך מטרה ברורה למיסוד וקידום העבודה הסוציאלית ביישוב. בירושלים היא ייסדה את הספרייה המרכזית ובית הספר הראשון לעבודה סוציאלית, הייתה דמות מרכזית במחלקה לעבודה סוציאלית של הוועד הלאומי בהיותה יושבת ראש המרכז לסידור חוץ ביתי והמחלקה הסוציאלית-פדגוגית, ויזמה את הקמת ארגון העובדות הסוציאליות.